מלמול ממול

 

 

טוב, תפילה פרטית.

 

המפתח לחוויות, לשינויים, לצמיחה, לשמחה ולבחירה.

 

המפתח לחיים.

 

נשמע כל כך מפתה ומבטיח. לדבר איתו. לבקש ממנו. להרגיש אותו פה. להתחבר אליו בקלילות.

 

רק שבמציאות, ברוב הפעמים זה לא ככה.

 

את באה להתפלל, ואיתך בתוך המוח ענן צפוף, דחוס ועמוס, מלא עניינים. כל מה שהיה ושיהיה ושקרה ושקורה ושצריך לקרות. כל מה שעשית ומה שלא עשית ומתי סוף סוף תעשי.

 

אופס. שכחת את הסיר עם הביצים על האש. לא מזגת מנות לילד שיבוא מאוחר, אז הוא שוב יאכל וופלים. בגללך. ואיפה הפלאפון? זכרת להחביא אותו או שהוא שוב בהישג יד של בן הארבע, שיחייג לאיזו סבתא, ישאיר ארבעים דקות זמן אויר פתוח ויעבור ללגו? מה כל כך קשה להיות מסודרת?

 

והדלת. משהו מזמזם מהכיוון של הדלת. בטח. השליח של יד אליעזר אמר שיבוא לאסוף את המעטפה החודשית של הצדקה. לא אמרת לילדה איפה היא מונחת. הוא יבוא וילך בלי לקחת, וזה יהיה הפסד לקופה ונזק לכל התורמים. והגפרורים. איפה הגפרורים. למעלה בארון או בחוץ על השיש? יופי, שכחת להעביר מהמכונה למייבש. רצית לקפל כביסה מיד אחרי ההתבודדות, אבל לא זכרת לייבש אותה.

 

בקיצור, הבנאדם מגיע לתפילה והראש שלו כמו כוורת. כל רגע יוצא לו מהאוזניים דבורה אחרת. ואז יש לו כמה אפשרויות:

 

א. לדבר את מה שממלא אותו. לשפוך את הכל בשטף: תראה מה קורה איתי, אבא, אני שוכחת כל דבר. הניסיון להסתגר בחדר לשעה יותר קשה מלחצות את ים סוף, תאמין לי. לפעמים אני מסתכלת על המסדרון שמוביל מהמטבח והסלון עד החדר שלי, והוא נראה לי בלתי עביר כמו נהר הסמבטיון… אם יבוא השליח של יד אליעזר, תשלח את הילדים לשאול אותי מעבר לדלת איפה המעטפה, שלא ייגרם נזק לארגון. ותעזור לי בבקשה להשתלט על הכביסות, כי הבטחתי להם שנרד לאכול ארוחת ערב בגינה ונמאס לי מהערימות האלה. אבא, נמחק לי המוח, איזה עומס זה. איזה חיים אלה. למה אנחנו כל הזמן מתרוצצים. אתמול הייתי עד 11 בלילה באסיפת הורים, והיום יש חתונה בתל אביב. אני גמורה מעייפות, אבא…"

 

ב. לשבת ולבהות בייאוש בלי לפתוח את הפה. אין לי כוח להגיד כלום. מספיק שכל היום הזה מציף אותי, אז גם כעת? הביצים על האש… והמייבש… והביקורת של המורה לחשבון מאסיפת ההורים של אתמול בעניין לוח הכפל… והניירת של המשכנתא… ועוד לא החלטנו אם אנחנו נוסעים לשבת… הכל מתערבל למין ניגון עמום ולאה. זהו זה? ככה? לתמיד?

 

המשימה לדבר כבדה כמו להדוף סלע ממקומו, ולא ברור אם אני היא הסלע או שנקברתי מתחתיו. לא רוצה לדבר את כל הנאחס הזה, ואין לי משהו אחר להגיד. הדקות עוברות ואני נעלמת בתוך קטעי המחשבות ורצף האסוציאציות, נאנחת מפעם לפעם, פותחת את הפה וסוגרת אותו, ושוקעת למצב המדוכדך שאותו כיניתי במר ייאושי "תפילה מסוג הטלפון עדי". מילים לא נאמרו, שיחה לא נפתחה, גילויים לא התגלו ורגשות לא הועלו. הטלפון רק צלצל, היד נשלחה אוטומטית כדי להרים, אבל חזרה למקומה. אני לא מרימה. אני מדברת עם השם. גם כן סוג!

 

ג. הסוג השלישי הוא הסוג ההיסטרי. אני מתחילה לטחון מהר כל מיני דברים שרציתי להגיד, ובקשות, ומחשבות, ועניינים. זמן מה אני לוחצת ככה על הגז וסוחטת את המנוע, אבל באיזושהי נקודה זה נתקע. נכון שאני מדברת צפוף כמו גשם אבל זה סתם לחץ להצליח. זאת לא שיחה.

 

כי זאת הנקודה העיקרית של התפילה הפרטית, שהיא לא מסכימה להעמיד פנים, היא לא מחפה ולא משתפת פעולה. זה רק עניין של זמן עד שהזיוף מתגלה, ואז המילים דועכות, נבוכות, ואני נשארת מול שום דבר.

 

פעם שאלתי אותו על העניין הזה. שאלתי אותו מתי כבר ייגמר הסיוט של המאבקים: על שנת צהריים, למשל, נאבקתי חודש או חודשיים. פת שחרית בשעה גם כבר הפכה להרגל. אפילו ההליכה, ישתבח שמך, אמרתי לו. אז מה עם התפילה שלי הפרטית? מתי היא תהפוך לי להרגל? כמה שנים צריך להיאבק?

 

אז זהו, שהיא אף פעם לא תהפוך, השם אמר. היא לא למכירה והיא לא תעבור על שמך אף פעם בטאבו. היא תמיד תישאר אצלי, ותמיד תצטרכי להיות תלויה בי ולבקש ממני שאתן לך. אחת, ועוד אחת, גם היום, וגם מחר, כמו אתמול. במתנה.

 

התפילה הפרטית הזאת, יש בה חומר משמר שהיא לא הופכת להיות קבע, אלא נשארת רחמים, תחנונים, רצון, כיסופים וערגה. לא משנה כמה דמעות שפכתי אתמול (נגיד שנפתח לי הלב ושפכתי), היום אני מרגישה שלא דיברנו כבר שנים. כאילו מישהו, שם למעלה בשמים, כל כך מעוניין בתפילות שלנו, שברגע שאחת כזאת נולדת, הוא חוטף אותה, מגביה אותה לשמי שמים עליונים וגונז אותה במחסנים הנכונים. ואצלי נשארת תחושה כוססת של צימאון פנימי ואי שקט – כל כך הרבה זמן כבר לא דיברנו.

 

… כל כך הרבה זמן כבר לא דיברנו, אבא, תן לי מילים, תן לי חום הלב, תן לי אמת. תן לי שיחה ערנית, משמחת, מלאת קירבה. תן לי תפילה כזאת קלאסית, מהתיאורים ומהסיפורים. מה איכפת לך, אבא, בבקשה!

 

והוא נותן. לפעמים באותו יום ולפעמים יום או יומיים אחר כך. פתאום המדבר הופך לנווה דקלים תמרים ונחל, משיב נפש, מחייה ומרענן, מזין ומשמח ונמסך בכל האיברים המרוטים. ושוב יוצאים כמו חדשים וממצמצים בעיניים לחות, מול עולם שלא יודע את הסוד וחי את חייו בלי לשאוף.

 

כשזה קורה, אתה חש עצמך הכי בר מזל שאפשר. אין עוד כמוך מאושר, ומחר… אתה שוב מהלך במדבר.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")