מקום האמונה בעולם

כאשר יד ההשגחה מפוררת את הטיח החיצוני של תרבות ואידיאולוגיה, ונחשפת הנפש בפרפוריה בין חיים ומוות, אז מתגלה הקשר האמיתי בין האדם לבוראו.

6 דק' קריאה

הרב שלמה וולבה זצ"ל

פורסם בתאריך 06.04.21

כאשר יד ההשגחה מפוררת את
הטיח החיצוני של תרבות ואידיאולוגיה,
ונחשפת הנפש בפרפוריה בין חיים
ומוות, אז מתגלה הקשר האמיתי בין
האדם לבוראו.

היום רגילים לדבר על "אמונה דתית". צירוף של שתי מילים אלו אומר, כי האמונה היא עניין לאדם "דתי", והאדם שאינו "דתי" אין לו עסק בה, שהרי הוא בונה את השקפתו וחייו על השכל והמדע. בואו ואראה לכם, כי רבותינו בעלי התלמוד ראו את עניין האמונה מתוך רוחב המבט שיכול לשמש דוגמה ומופת לדורנו המשכיל.

ישעיה אומר: "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת" (לג, ו). התלמוד דורש פסוק זה בשני דרכים. האחד – הוא רואה בזה רמז לששה סדרי משנה, ו"אמונת" הנזכרת ראשונה בפסוק רומזת לסדר זרעים – שמאמין בחייו של עולם וזורע". השני – לומד התלמוד מכאן, ששואלים את האדם שש שאלות בבואו לתת דין וחשבון על חייו לפני כסא הכבוד, והשאלה הראשונה ששואלים אותו היא – "נשאת ונתת באמונה?"

הרי לפנינו שני נציגי "האמונה": החקלאי המאמין בחייו של עולם ומטיל מאות סאה גרעינים בקרקע שדותיו, מתוך אמונה פשוטה וטבעית כי ימלאו פני תבל תנובה, והסוחר הנאמן שאינו מרמה לקוחות ואשר על דברו יכולים לסמוך. היכן ה"האמונה הדתית"?

מקום האמונה בעולם

נבדוק לרגע את חיי האדם בכל תקופותיו: האם הוא אי פעם עומד ברשות עצמו מבלי להזדקק למישהו אחר, ומבלי לתת אימון במישהו? הוא נולד – אמו מסורה אליו. הוא נגמל – אביו מחנכו. בבית הספר – מורו מלמדו, למשחק – בוחר לו חברים. הוא גדל ועובד במקצועו, ואין לך מקצוע בעולם שאינו מביא אותך ביחס עם אחרים ושאין בו הכרח של אימון: החולה מאמין ברופא שיטפל בו במומחיות, והרופא נאמן לחולה. מאמינים לנגר שעשה רהיטיו מעץ משובח, מאמינים – בדרך כלל – לבעל החנות שימדוד את הסחורה במידה ובמשקל נכונים, ובעל החנות מאמין ללקוח שישלם לו במועדו.

בחיים הפוליטיים כל בוחר מאמין בנציגי מפלגתו שייצגו אותו ואת האינטרסים שלו בכנסת. העם מאמין בממשלתו שתעשה בכנות את עבודתה, ואף שלא תמיד מסכים עם שיטתה, הוא מאמין בהגינותה. הממשלה מאמינה לדיפלומטים שלה בארצות השונות, ועל פי הדו" שהם מגישים היא קובעת את קו מדיניותה, והדיפלומטים מאמינים לאנשים שהם באים במגע איתם וכך הם קובעים את עמדתם לגבי המדינה שבה הם מייצגים את מולדתם.

לא, איננו חיים על מתמטיקה. אין לך יחס בעולם שלא יהיה בו הכרח להשתמש בנקודה אחת – באמונה. במכונות לא שייך לתת אימון: אנו יכולים "להאמין" רק למי שתכנן אותן, שעשה זאת במלוא הידע ושלא שגה בחישוביו, במי שמייצר אותן – שהשתמש רק בחומר מעולה ולא שגה בהרכבתן, ובמי שהשתמש בהן – שהוא בקי במלאכתו, שלא יקלקל אותן ולא יסכן אותנו על ידה. והנה, גם למתכנן המכונה, למרכיב ולמנהיג אותה לא נאמין אמונה עיוורת. כל שלושתם עברו שנות לימודים, בחינות ושנות ניסיון עד שהתמחו. וגם המכונה עצמה עברה מבחנים עד שנמכרה ונכנסה לשימוש, ובכל זאת נשאר לגבי כל דבר שיצא מתחת יד אדם אחוז אחד של חששות שאין שום בחינה מסוגלת לבטלם, ושם נזקקים לאמונה.

גם האיכר הזורע בשדהו "מאמין" כי אמנם תגדל התבואה במועדה. מי כמוהו יודע, כי כל הזרע ירקב בתוך האדמה, וכי כוחות סמויים מעינינו מצמיחים מהגרעין הנרקב גבעול חדש. מעשה זריעה פשוט זה מלווה אמונה פשוטה כמעט מובנת מאליה בחייו של עולם, כי אמנם נס הצמיחה יתחולל מדי שנה בשנה.

איש המדע במעבדתו יוכל להיתפס ב"הסברת" תהליכים טבעיים כפעולה מכנית על פי חוקים כימיים או פיזיקאליים. לא כן איש האדמה שאין לו עניין עם הסברה המדעית. הוא, במגעו האינטימי על הקרקע, חש בחיי העולמים, חייו של עולם, מאמין בו אמונה טבעית – וזורע. בשבילו העולם אינו מכונה אלא גוף חי, ונשמת גוף זה, נשמת העולם, היא הרוח החיה המצמיחה, מפרה ומרבה רוב תבואות.

העולם הרי אינו עולם ברור. צודקים אלה האומרים כי שורש מילת "עולם" הוא "העלם", כי בעיקר מהותו של העולם ישנה העלמה, חידה. והעלמה זו מגיחה אלינו בכל היחסים בין בני אדם וגם בטבע עצמו, ומנקודת העלמה זו זקוקים אנו מצד החיים בעולם עצמם ל"אמונה", כאמור לעיל.

מעתה, אנו מבינים כי היקף האמונה רחב מאוד. וכי המדברים עליה כעל תופעה הקשורה רק כפולחן "דתי" – מכניסים כוח חובק זרועות עולם במיטת סדום צרה. הלא ראינו, כין אין חיים בלי אמונה! זאת, מצד עצם מציאות העולם והחיים. ועדיין יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר, כי אמונה זו מצד העולם היא כוח שלאחר המעשה: אחרי שהניסיון הורה לנו שאי אפשר לייסד חיים תקינים בלי אימון הדדי, ואחרי שהניסיון הורה לנו שאפשר לסמוך על הטבע – אימצנו לנו את עיקרון האמונה כיסוד ביחסי האדם, ו"מאמינים בחי עולמים וזורעים". אבל האדם מצד עצמו – האם גם הוא "מאמין"?

אכן, האדם הוא מאמין גדול בטבעו, בכל תקופותיו. כשמדברים היום על "דתיים" ו"בלתי דתיים" מתקבל הרושם כאילו כת מסוימת של בני אדם אימצה לה את ה"דת" כצורת חיים, ושאר בני האדם אינם נזקקים לדת, הן מפני שאינם משוכנעים מאמיתתה והן מפני שאינם מרגישים צורך בפולחן דתי, שאינם "מאמינים" בטבעם.

אמונה גם בכפירה

אולם, באמת כל אדם בטבעו מאמין. כמו שראינו ביחסים בין בני אדם שכולם מושתתים על אמונה, כך גם השקפה שאדם מאמץ לעצמו מהזדקקותו לאמונה – ולאו דווקא השקפה "דתית". אם מרקס בכבודו ובעצמו מרבה לדבר על "קדמה", ואיתו יחד כל מבשרי הקדמה במחנה "המתקדם" – שואלים אותו מבקרים בעלי הפילוסופיה ההיסטורית: "גנובי גנובי למה לך!" הלא "קדמה" היא אמונה הלקוחה מאוצר הנביאים שחזו את התקדמות האנושות לקראת ימות המשיח והגאולה האחרונה, אבל אתה המבסס את כל ההיסטוריה רק על גורמים חומריים – מנין לך "קדמה"? הרי מרקס בעצמו נפל קרבן לאמונה "דתית” בבשורת הקדמה! והצועדים אחריו, ואחרי כל אידיאולוגיה אחרת, מימין ומשמאל – אין אף אחד המאמץ את השקפתו על סמך שיקולים מדעיים טהורים.

נפגשתי פעם עם הוגה דעות אחד, שאמר לי: "הלא אתה מאמין עיוור!!" השבתי לו בתמיהה: "אני מאמין עיוור?? להיפך – אני מאמין פיקח. הסטליניסט הוא הינו עיוור באמונתו, שהוא חושב כי אמנם סטלין יביא גאולה לעולם, בן אדם פשוט, רודן, שכרת ברית עם חיות הטרף הגרמניים, אני המאמין בבורא הכל-יכול, שברא את העולם ושיגאל אותנו – אני יודע כי השכל המפוכח עמי בכל אמונתי!"

פחד – זרות

פילוסופים מודרניים רוצה לשכנע אותנו, כי ההרגשה היסודית של אדם בעולם היא – הפחד, וחווייתו היסודית – שהוא "נזרק" לתוך עולם עוין. ואף אנו אומרים לעומתם, לא הפחד הוא הרגשת ההוויה היסודית אלא האמונה, היא הבונה את "עולם הידידות". הפחד – מקום אחר לו בעולם: הזרות שהיא הפרת האימון, אם כלפי הזולת אם כלפי הבורא ואם כלפי עצמו – היא המעוררת את הפחד. במקום הזרות – שם הפחד! כל ערעור האמונה והאימון גורם לפחד: כאשר מתמוטט אימון הילד בהוריו – תוקף אותו פחד. כאשר משתרע אי-אמון בין מושלי מדינות על אזרחיהם – מתחיל הפחד לכרסם בקרבם, ועלול לגרור אותם למלחמה. בעולם הידידות המושלמת אין מקום לפחד.

הזיקה לאלוקים

עד כה הבהרנו על המקום שהאמונה תופסת בעולם, שאין יחס בין בני אדם, אין יחס בין אדם לטבע, ואף אין יחס בין אדם להשקפת עולמו שאין בו הכרח קורטוב של אמונה. מצאנו את הסיבה לכך. העולם מצד מהותו אינו עולם ברור, וגם האדם מצד עצמו ומהותו הינו בעל אמונה, כלומר: הוא סומך על בני אדם, על השקפה, על טבע.

זוהי אמונה יסודית, היולית. אולם, מלבד זאת מושרשת באדם זיקה אל הכוח העליון – זיקה ברורה להתייחס ולהתקרב אל אלוקים. כל אדם, ללא הבדל השקפתו, מסוגל ואף מרגיש כורח פנימי להתפלל, כי התפילה היא הביטוי החזק ביותר לזיקה הטבעית אל השם. יתכן, שכאשר הוא יושב ליד שולחן הכתיבה שלו בודה האדם לעצמו השקפת עולם שאינה נותנת מקום ל"דת" ולזיקה אל השם. אך כשאדם זה עצמו נמצא בסכנה עצומה, או אחד מהאהובים שלו מפרפר בין חיים ומוות – אז הוא מסוגל פתאום לכרוע ברך ולהתפלל מעומק לב אל מחיה החיים אשר בידו נפש כל חי.

משורר דני גדול מספר על כופר, שנשא אישה והשפיע גם עליה להתרחק מהדת, והוא חי עימה ועם בנם הקטן בשלווה ואושר. יום אחד אשתו נופלת למשכב ומתקרבת עד לשערי מוות. כשהוא ניגש אליה בבוקר האחרון הוא מבחין בה שינוי כלפיו ושואל אותה ומבקש ממנה לומר לו את האמת: אולי היא רוצה לראות את הכומר (כנהוג אצלם לפני המוות). והיא אומרת לו: "הרואה כי שעותיו ספורות מרגיש בקרבו משהו שאי אפשר שיחדל להיות זה אחרי השעה האחרונה. כפירה היא עניין לאדם החי: למוות אין בכוחה ללוותו". ובעלה הולך לקרוא לכומר. ברגעיה האחרונים רואה בעלה, כי לא הצליח לקשור את אשתו אליו מכל וכל – היא שייכת כבר לעולם אחר ומתכוננת לראות פנים את האלוקים שהוא לימדה לכפור בו… אחרי מותה הוא נשאר לבד עם ילדם ומתנחם בו. יום אחד, חלה הילד. הוא מתפתל בהתכווצויות, ואילו האב עומד ליד מיטתו חסר אונים. עד שיגיע הרופא לחווה הנידחת בה הוא גר הילד יסבול עוד. המראה של בנו מייסר אותו, עד שלבסוף הוא נופל על ברכיו ומתפלל אל אלוקים שבשמים אשר לו הכוח והגבורה, הממית ומחיה ואין דומה לו, שיציל את ילדו… באותו לילה התמוטט עולמו, וכל ימיו הוא נשבר על כך, כי בשעת הניסיון לא עמדה לו כפירתו. כל ניסיונותיו לתרץ את עצמו עולים בתוהו. הוא מנסה לומר לעצמו כי בשעת תפילתו לא ידע מה הוא עושה – צערו של הילד העביר אותו על דעתו… אך לא! בדעת ובהכרה כרע ברכיו לפני בוראו!

אלה היו לבטי הכופרים בעבר, כי כה אלמנטארי הוא כוח האמונה באדם, שגם האיש החזק מאוד בכפירתו לא הצליח לעקור אותו מליבו לעת מצוא.

ובהווה

במצבע סיני שטה פלוגת חיילים בים סוף בסירה. לפתע, הסירה עלתה על מוקש והתחילה לטבוע. מקום האסון היה די מרוחק מאילת, ועוד לא הצליחו להזעיק עזרה כשהסירה שקעה במהירות. הפלוגה הייתה מורכבת מחיילים ממוצא מגוון: אנשי השומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד, חברי חרות ועוד. והנה, כאשר חשו בסכנה התחילו כולם להתפלל, בלי יוצא מהכלל: "אנא ה’ הושיעה נא!"… ליד שולחן הכתיבה או בכיתת בית הספר יכולים להיות כופרים, אך בשעת סכנה, כאשר יד ההשגחה מפוררת את הטיח החיצוני של תרבות ואידיאולוגיה, ונחשפת הנפש בפרפוריה בין חיים ומוות – שם מתגלה אמיתותה: מתגלה הקשר הטבעי והאמיתי בין האדם לבוראו.

אי לזאת, כל אדם בריא הוא "דתי"! לכל אדם – זיקה ויחס לאלוקים. אולם, ישנם בני אדם הנותנים לכוח זה להתנוון. אז מזניחים זיקה זו או מתעלמים ממנה, והיא מתגלגלת והולכת מעניין לעניין – פעם היא מחפשת אינסוף מדומה בחוויה רומנטית, או מושיבה על כסא האלוקים ערך עליון אחר: החברה, הצדק או המולדת, ומתערבת באימוץ אידיאה זאת כמיהה דתית מורגשת. ואם האדם אינו בעל רמה מוסרית או שכלית גבוהה, בא במקום היחס אל האלוקים תחליף הרבה יותר נמוך, והוא קובע לו כערך עליון בחייו את פולחן הגוף (ספורט) או אוסף כתבי יד של אנשים מפורסמים…

אולם, הזרות לאלוקים מתנקמת באדם. תחליפי הזיקה לעליון אינם עומדים לו בעת צרתו, המאמין המחייב את אמונתו וחי בה, לעולם אינו יכול להיות אומלל לגמרי. הוא יודע כי האלוקים אינו רק מלטף. אבל מעולם אינו יוצא מתוך עולם הידידות. אם יש את נפשך לדעת על עולמו של המאמין, לך אל דוד מלך ישראל ששר:

מזמור לדוד: ה’ רועי לא אחסר! בנאות דשא ירביצני – על מי מנוחות ינהלני. נפשי ישובב – ינחני במעגלי צדק – למען שמו. גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירע רע: כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך – המה ינחמוני! תערוך לפני שולחן – נגד צוררי. דישנת בשמן ראשי – כוסי רוויה. אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה’ לאורך ימים! (תהלים כג).

(באדיבות כתב העת "עת לחשוב")

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה