נח המשך – תורה נט – היכל הקודש

י

 

ואלו הכשרי הדור, צריך להם להתבונן מאד בההוד והדר והגדולה הבאה להם, שלא יכשלו בגאוה, כי לפעמים כשהדור אינם שומרים את פיהם, אזי אין יכולת בידם לקבל בחינת שבת הנ"ל, כי שבת תלוי בשמירת הדיבור, בבחינת: ודבר דבר, שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול (שבת קי"ג ע"ב). ואז, כשאינם שומרים את פיהם, אזי אע"פ שפקחי הדור משפיעים את השבת, את התשובה הנ"ל, נתקלקל אצלם הארת התשובה, ואז נתקלקל ההוד והדר והגדולה הבאה לכשרי הדור, ונתגאים. וזהו בחינת (תהלים נ"ט): חטאת פימו דבר שפתימו וילכדו בגאונם – ע"י חטא הדיבור נלכדים בעוון גאוה. וזהו גלות השכינה, היינו הגדולה, שהוא בחינת מלכות, בחינת שכינה, נפגם ונעשה גאוה:

 

וזהו פירוש (שבת ל"א): מפני מה ראשיהם של בבליים סגלגלות, מפני שאין להם חיות פקחות. בבליים, היינו הדור הפוגמים בהדיבור, בחינת (בראשית י"א): כי שם בלל ה’ שפת כל הארץ. וראשיהם – הן כשרי הדור – סגלגלות, היינו סֶגֹל גלות. סֶגֹל, זה בחינת ההוד והמלכות, בחינת סגולת מלכים (קהלת ב’), גלות השכינה כנ"ל, שנפגם אצלם ההוד ונלכדים בגאות. וזה שהשיב להם: מפני שאין להם חיות פקחות. חיות, זה בחינת שבת הנ"ל, בחינת: טועמיה חיים זכו, בחינת תשובה הנ"ל, בחינת (יחזקאל י"ח): שובו וחיו, בחינת רפואה, כמו שכתוב (ישעיה ל"ח): ותחלימני ותחייני – שאין מקבלין חיות, בחינת שבת הנ"ל, מפיקחי הדור, מחכמי הדור הנ"ל, מבחינת משה הנ"ל, כי אי אפשר להם לקבל שבת, בחינת תשובה, מחכם הנ"ל, אלא ע"י שמירת הדיבור כנ"ל. אבל הדור שהם בחינת בבליים כנ"ל, שאין מקבליי חיות שבת כנ"ל, על ידי זה ראשיהם, שהם כשרי הדור, סֶגֹל גלות, ההוד והגדולה אצלם בגלות, היינו שנפגם בחינת מלכות, וזהו גלות השכינה, שנופלים בגדלות, חס ושלום:

 

 

 

 

מי שמשתדל תמיד לקרב כני אדם לעבודת השם יתברך, צריך לשמור את עצמו שלא יתאחזו בו הקליפות והרע של אלו בני אדם. כי זה האיש המשתדל לקרב ולעשות נפשות, בבחינת (בראשית י"ב): ואת הנפש אשר עשו בחרן, הוא בונה בחינת היכל הקודש. קודש זה בחינת (ישעיה ד’): והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, היינו זה שבני אדם נשארים דבוקים ביראה שלימה על ידו. אע"פ שיש כמה וכמה שנפלו מקדושתם, אעפ"כ מאלו שנשארו ביראה שלם, על ידי זה: קדוש יאמר לו, וזה בחינת קודש. והיכל, זה בחינת הכבוד שנתכבד השם יתברך, כמובא בזוהר (יתרו דף ס"ט ע"א): כד אתי יתרו, כדין אתייקר שמא דקודשא-בריך-הוא. וזה בחינת (תהלים צ"ו): ספרו בגויים את כבודו – שע"י שמקרבים את עצמן לעבודת השם יתברך אלו הרחוקים, זהו כבודו יתברך שמו. והכבוד זהו בחינת היכל, בבחינת (שם כ"ט): ובהיכלו כלו אומר כבוד.

 

והיכל הקודש הזה, מושך את עצמו תמיד לשרשו, היינו לליבו של עושיהו, כי שם שרשו. כי מחמת הדברים שיצאו מעומק ליבו של האיש הכשר, נכנסו בליבם וחזרו להשם יתברך. והיכל הקודש הזה, שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב האיש הכשר, כי הרוח הוא בלב, בבחינת (יחזקאל ל"ו): ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה, והיכל הקודש יונק חיותו מהרוח הזה, בבחינת (משלי כ"ט): ושפל רוח יתמוך כבוד. ועיקר הלבשתו לרגלי הרוח, בבחינת (ישעיה מ"ב): ורוח להולכים בה, כי ברוח הזה יש קומה שלימה, כי מבחינת רגלין נתעורר להישיר את בני אדם לעבודת השם יתברך, בבחינת (שם מ’): ישרו בערבה מסילה לאלקינו. מסילה דייקא, שהוא מקום הרגליין. וזהו בחינת (תהלים פ"ד): מסילות בלבבם, שע"י מסילות שבלבבם, נתעורר להישיר את בני אדם השוכנים בערבה ובחושך, להישיר להם דרך לעבודת השם יתברך.

 

ומחמת שהיכל הנ"ל נעשה מהנפשות אשר היו רחוקים עד הנה, ויש קליפות רבות השוכנים סביבם, בבחינת (יחזקאל ה’): זאת ירושלים שמתיה בתוך הגויים, ואפשר עכשיו, כשמלביש ההיכל את הלב כנ"ל, אפשר שיתאחזו ח"ו החיצונים, ביצר מחשבות ליבו של הכשר הזה. עצה על זה – שיזמין מלאכי ליבו, שהוא בחינת התלהבות הלב, שההתלהבות הוא בחינת מלאכים, בבחינת (שמות ג’): וירא אליו מלאך ה’ בלבת אש, ואש הזה הוא שורף אותם. ואז גם היכל הקודש מקבל כח האש, ושורף את הקליפות גם מלהתאחז בו, בבחינת (שם כ"ד): וכבוד ה’ כאש אוכלת:

 

ב

 

ואש המלאך הזה נעשה מבחינת משפט, שמכלכל דבריו במשפט, שאדם שופט את עצמו. וזהו בחינת (ישעיה ס"ו): כי באש ה’ נשפט. והמשפט הוא בלב, בבחינת (שמות כ"ח): ונשא אהרן את משפט גני ישראל על ליבו תמיד, ואז יוצא לאור משפט, היינו שנתלהב הלב, ויושב על כסא, בבחינת (תהלים ט’): כונן למשפט כסאו, שהוא בחינת כבוד הנ"ל, בבחינת (ירמיה י"ז): כסא כבוד. וזהו בחינת (תהלים י"ז): תמוך אשורי במעגלותיך. אשורי, זה בחינת רגלין הנ"ל. במעגלותיך, זה בחינת כסא כבוד, בחינת (מלכים א, י) וראש עגול לכסא מאחריו, היינו שהכבוד מלביש את הלב כנ"ל. וזהו בחינת (ישעיה א’): קריה נאמנה מלאתי משפט. קריה, זה בחינת ירושלים עיד הקודש הנ"ל, מלביש את משפט הנ"ל. וזהו בחינת (ירמיה ג’): בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה’, ונקוו אליה כל הגויים לשם ה’, ולא ילבו עוד אחרי שרירות ליבם הרע, כי אש המלאכים שבלב הנ"ל יכניע את ליבם הרע:

 

ג

 

וזהו בחינת שמירת שבת, כמובא בזוהר (בהקדמה דף ה’ ע"ב): את שבתותי תשמורו. שבתותי דא עיגולא ורבוע דלגו. עיגולא – בחינת כסא כבוד הנ"ל, בחינת: וראש עגול לכסא. ורבוע, דא משפט, בבחינת (שמות כ"ח): רבוע יהיה כפול, הנאמר בחושן המשפט. כי בחול השכינה מבררת בירורים, ובשבת היא שובתת, ולעתיד, שיתבטל כל הרע, בבחינת: ולא ילכו עוד בשרירות ליבם הרע, אזי יהיה יום שכולו שבת. כן ע"י עיגולא ורבוע הנ"ל, שעל ידם נתבטל הרע כנ"ל, על ידי זה נתהווה בחינת שבתותי, בחינת עיגולא וריבוע:

 

ד

 

וזהו בחינת ביטול האיסור בששים. ששים, זה בחינת עיגולא, בחינת סמך (ס’), שהיא עיגולא, בחינת כסא כבוד, בחינת (איוב ל"ו): ואת מלגים לכסא, בחינת (שיר השירים ו): ששים המה מלכות. והאיסור, שהיא הקליפה, נתבטל על ידי כסאות למשפט, ואין זוכר אלא עיגולא, כי זה באיתגליא, ורבוע מכוסה בעיגולא. ועיקר הכוח של הסמך אינה אלא מרבוע, היינו מהמם (מ’), בבחינת (דברים כה): ארבעים יכנו, כי הסמך מקבלת מהמם, שהיא כסאות למשפט. וזה פירוש (שבת קד): מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים. מם זה רבוע, וסמך זה עיגולא הנ"ל, שבלוחות הלב, כמו שכתוב (משלי ג): כתבם על לוח ליבך – בנס עומדין. בנס זה בחינת שבת, בחינת (שמות לא): אות היא לעולם: