נשיאת כפיים עם מנעלים , דין המקריא לכהנים וכו’

 

א. רבן יוחנן בן זכאי תיקן, שהכהנים לא יעלו לדוכן לברך את ישראל בסנדל או במנעל לרגליהם, מפני כבוד הציבור. ופרש"י, מפני שעל ידי שהכהנים נושאים כפיהם, בגדיהם מתרוממים כלפי מעלה, ונראים נעליהם לציבור, ואין זה כבוד הציבור לראות נעליהם עם הטיט שעליהם. ויש פוסקים שסוברים שמטעם זה אין לאסור אלא לאלה שעולים לדוכן, אבל לנושאים כפיהם על גבי קרקע למטה מההיכל, מותר להם שלא לחלוץ נעליהם אשר ברגליהם. אולם יש חולקים ואומרים שגם על גבי קרקע אסור, שלא חלקו חכמים בדבר. ועוד שיש עוד טעם בגמרא שלפיו יש לאסור בכל ענין. והמנהג פשוט בארץ ישראל שהכהנים חולצים נעליהם בכל ענין. וכן ראוי לנהוג. אך בחו"ל ישנם כהנים שמקילים בדבר, ונושאים כפיהם בנעליהם כשהם עומדים על גבי קרקע. והואיל ויש להם על מי לסמוך, אין מזניחים אותם, שיש לחוש שאם ימחו בידם יתבטלו לגמרי ממצוות ברכת כהנים. אבל הכהנים הניגשים אל ה’ והמהדרים במצוות, גבורי כח עושי דברו, לעולם חולצים נעליהם קודם ברכת כהנים, וכזה ראה וקדש.

ב. גם בתשעה באב וביום הכיפורים שנועלים נעלי בד, צריכים הכהנים לחלוץ את המנעלים קודם עלותם לדוכן. ואמנם כהן חולה הסובל מצינה, מותר לו לישא כפיו במנעל של לבד, ולכן חולה שקשה לו לנעול מנעלי עור, טוב שינעל מנעלי בד כדי שיוכל לישא כפיו עם מנעל בד. ואם אין לו מנעלי בד, יכול לישא כפיו אף במנעל עור, וכמבואר.

ג. יש אומרים שחליצת המנעלים צריכה להיות קודם לנטילה, ולפי זה חליצת המנעלים צריכה להיות מחוץ לבית הכנסת. אבל מנהגינו עכשיו ללכת חוץ לבית הכנסת ליטול ידיהם וכשעולין לדוכן חולצין מנעליהם. ומניחים המנעלים למטה מן הדוכן, והצנועים מצניעים אותם  במקום צנוע תחת הספסלים.

ד. נכון שלא לעלות לדוכן יחף ממש, שהרי אין רגילים בזמן הזה לעמוד יחפים לפני גדולים, אלא יש לעלות בגרביים. וכן המנהג.

 

 

ה. כשיש בבית הכנסת ב’ כהנים הנושאים כפיהם, קודם שיתחילו לברך אשר קדשנו וכו’, אומר להם השליח ציבור: כהנים, שאין הכהנים חיייבים לברך אלא אם כן אמרו להם לברך, שכן נאמר: כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ותירגמו, כד תימרון להון, והיינו שהחיוב הוא רק כאשר אומרים להם לברך. ואמירה זו היא קריאת כהנים שאנו אומרים קודם שהכהנים נושאים כפיהם.

ו. ומכל מקום אין הקריאה "כהנים" מעכבת את הכהנים מלישא את כפיהם. ולכן אם אירע שהכהנים בירכו בלי שיקראו להם כהנים, אין צריכים לחזור ולקרוא להם ולברך שנית. אך לכתחילה לא יברכו עד שיקראו להם כהנים.

ז. כשיש שם כהן אחד, אין השליח ציבור קורא לו, אלא הוא מעצמו מברך ומחזיר פניו לקהל, שנאמר, אמור להם, לשניים.

ח. יש אומרים שאם יש שם כהן אחד ומצטרף עמו כהן קטן (הנושא כפיו משום חינוך), אין השליח ציבור קורא להם "כהנים", אלא נושאים את כפיהם מעצמם.

ט. אין המקריא שקורא כהנים רשאי לפתוח בקריאת יברכך עד שיכלה אמן (שאחר ברכת הכהנים) מפי הציבור, ואין הכהנים רשאים להתחיל בברכת אשר קדשנו וכו’ עד שתכלה קריאת כהנים מפי המקריא.

י. וכן השליח ציבור לא יתחיל בשום תיבה שבברכת כהנים עד שיסיימו הכהנים את התיבה שלפניה.

יא. יש להקפיד שהשליח ציבור יקריא ברכת כהנים מתוך הסידור, ולא בעל פה, כדי שלא יבוא לידי טעות. וכתבו האחרונים שיש למחות ביד מי שקורא ברכת כהנים בעל פה.

יב. יש אומרים שאין השליח ציבור מקריא לכהנים תיבת "יברכך", אלא הכהנים מתחילים בעצמם "יברכך". ויש אומרים שגם תיבת "יברכך" צריך שהשליח ציבור יקריא אותה לכהנים. ואף על פי שהנוהגים כסברא ראשונה יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום טוב ונכון שגם תיבת "יברכך" יקריא אותה לכהנים. והדבר יעשה בהסכמת כל הקהל. וישאו ברכה מאת ה’.

יג. יש נוהגים שכאשר יש בשבת שמחה של חתן או של בעל ברית או בר מצווה, כשמגיע שליח ציבור בתפילת החזרה לברכת כהנים, עומד לידו ישראל בעל קול ערב ומקריא לכהנים בנעימה תיבת "כהנים", וממשיך כל ברכת כהנים מילה במילה בניגון נחמד ונעים, מתוק לנפש ומרפא לעצם, ומנהג זה יש לו על מה שיסמוך, ויסודתו בהררי קודש.

יד. במקומות שנוהגים בשבת שיש בו שמחת חתן וכיו"ב, שמזמינים חזן בעל קול ערב ובקי בניגונים יפים, והשליח ציבור שותק ומקשיב לברכת הכהנים, על השליח ציבור לענות אמן אחר ברכה ראשונה של הכהנים, ואחר כל פסוק ופסוק מברכת הכהנים, ואין בזה חשש הפסק.

טו. על הכהנים להיזהר שלא יחלקו את התיבה לשנים לצורך משקל הנגינה, אלא יאמרו כל המילה ביחד. ומה שיש נוהגים לנגן באמירת וישמר בלא כ"ף, ואחר כך הכ"ף, וכן עושים בויחנך, טעות הוא בידם, שדוקא בסוף מאריך דקודם שמסיים לא משמע כוונת התיבה כלל.

 

  

טז. כשמגיע שליח ציבור לברכת רצה, שהיא ברכת העבודה, כל כהן שנמצא בבית הכנסת צריך לעקור רגליו ממקומו כדי לעלות לדוכן, ולהתכונן לברכת כהנים. ולכתחילה צריך לעקור רגליו בתחילת ברכת רצה, ואפילו לא יספיק להגיע לדוכן עד סיום ברכת מודים מפי השליח ציבור, שפיר דמי. ואם לא עקר רגליו בתחילת הברכה עד שהתחיל שליח ציבור בברכת מודים, אפילו אמר תיבת מודים בלבד, שוב אין הכהן עולה לדוכן. אבל אם רק סיים השליח ציבור המחזיר שכינתו לציון, אפילו שהה קצת קודם שיתחיל מודים, רשאי הכהן לעקור רגליו לדוכן לברכת כהנים.

יז. כהן הנושא כפיו, פשט המנהג שמסיר את כריכות התפילין מעל האצבע, קודם שנוטל ידיו. ויש שחוזרים וכורכים הרצועה על האצבע אחר הנטילה, אך המנהג שאין הכהנים מחזירים את הכריכות קודם נשיאת כפים.

יח. כבר נתבאר, שדעת רוב גדולי הפוסקים שמצוות צריכות כוונה, ולכן טוב וראוי שבשעה שהכהנים עוקרים רגליהם לישא את כפיהם, יתנו בדעתם שעומדים לקיים מצוה מן התורה לברך את ישראל. ויש שמוסיפים ואומרים, הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה לברך את ישראל ברכת כהנים בנשיאת כפים, כמו שצוויתנו בתורתך, כה תברכו את בני ישראל אמור להם.

יט. הכהנים עומדים בדוכן ופניהם כלפי ארון הקודש, ואחוריהם כלפי העם, ומשלשלים הטלית על פניהם, וכאשר השליח ציבור קורא "כהנים", מתחילים לברך, ובעת שאומרים וציוונו לברך וכו’ הופכים את פניהם כלפי העם ומסיימים הברכה. ואף שהכהנים מחזירים גביהם אל ארון הקודש, אין בזה חשש.

כ. הכהנים מגביהים את ידיהם כנגד כתפיהם, ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, והיא עיקר נשיאת כפים, לשון הרמת ידים. ויש נוהגים על פי הסוד להגביה הידיים עד כנגד הראש, והכהנים חולקים אצבעותיהם ומכוונים לעשות חמישה אוירים.