על המשקל

 

 

הרופא כיבה את תיבת התאורה שעל הקיר, אסף את צילומי הרנטגן שהיו שטוחים לאורה, התיישב חזרה במקומו ואמר בשקט, כבדרך אגב: "נצטרך לנתח אותך".

 

רעם ביום בהיר לא היה מהמם אותו יותר ממשפט קצר זה מפי הרופא. פסק הדין הרפואי פעל עליו ככוס מים קפואים למחצה הנשפכים על צווארו, מחלחלים ויורדים לאורך שדרתו ומצמררים את כל גופו.

 

לא היה זה בגלל עצם הניתוח. אמנם הרופא הסביר לו באריכות כי זהו ניתוח קל יחסית, משך הניתוח קצר וסיכויי ההצלחה קרובים למאה אחוזים. אך כל זה לא שינה דבר. הבעיה שלו היתה אחרת לגמרי. עוד בימי צעירותו ידע שהוא לא יכול לעמוד בהרדמה כללית. עבורו היה זה סיכון חיים ממשי, כך אמרו לו אז הרופאים. עכשיו שהכירורג פסק שאין מפלט מניתוח, הוא נתקף חרדה. הוא שאל את הרופא אם קיימת אפשרות לבצע את הניתוח ללא הרדמה כללית, אך הרופא כמעט חייך לרעיון. "לי לא ידוע על אפשרות כזאת", אמר בפסקנות.

 

אחוז אימה הלך הביתה. הוא לא זכר איך יצא מהרופא ובאילו רחובות עבר בדרכו. כולו היה תפוס בתחושה הנוראה: ‘זאת כנראה ההתחלה של הסוף…’

 

ליד הדלת החליט שהוא לא מספר לאשתו דבר, אך היא רק ראתה את פניו שהפכו כשולי קדירה ידעה מיד שקרה משהו ולא נחה עד ששמעה ממנו את כל העניין. היא היתה זו שהרגיע אותו: "יש אלוקים גדול בשמים, ואפילו חרב הניתוח מונחת על בטנו של אדם – אל יתייאש מן הרחמים. ברוך ה’ יש בעירנו רבנים גדולים ויש גם עושי צדקה וחסד המתמצאים היטב בענייני הרפואה. אנחנו נעשה את ההשתדלות שלנו ובעזרת ה’ הכל יסתדר".

 

יומיים של טלפונים וריצות העלו את הידע הגואל כי בבוסטון שבארצות-הברית יש מנתח מעולה המבצע את הניתוח הזה בשיטה מיוחדת בלי הרדמה כללית. לשם כך דאגו בעלי חסד וצדקה לעזור לו ולארגן לו מועד לביקור דחוף אצל המנתח מבוסטון, ולא זו בלבד אלא גם הארחה של הכנסת אורחים אצל משפחה יהודית בבוסטון ואבי המשפחה אף יחכה לו בשדה התעופה עם נחיתת המטוס.

 

כעבור פחות משבוע מצא את עצמו יושב במשרדו של המנתח המהולל אשר בבית החולים.

 

אמריקה זו אמריקה, ותוך שעות אחדות עבר בבית החולים את כל שלבי בדיקות המעבדה והצילומים השונים הדרושים לניתוח. לסיכום ישב לפני הרופא כשכל התוצאות לפניו.

 

הרופא בדק אותו ושאל שאלות שונות, ואז אמר לו לעלות על המשקל. פניו של הרופא החמירו מעט כשראה את המחוג של המשקל מתקדם ומתקדם עד שנעצר ליד מספר גבוה יחסית.

 

"ראה", סיכם הרופא, "הניתוח בשיטה החדשה אפשרי, אבל זה רק בתנאי שתוריד ממשקלך אחד-עשר קילוגרם. לפני כן אין אפשרות לבצע את הניתוח. עליך להישקל כל יום, וכאשר תגיע למשקל הרצוי בוא אלי מיד".

 

למרות שהאנגלית הדלה שלו הקשתה עליו במקצת בשיחה עם הרופא, אבל את המשפטים האחרונים הוא הבין מצוין.

 

הוא יצא מהרופא בתחושה קשה. כמה זמן דרוש לו כדי להפסיד אחד-עשר קילוגרם ממשקלו? הוא ידע כמה זמן לקח לו להוסיף אותם. הוא נזכר בצער כיצד, במשך שנים, הוסיף עוד עוגייה או שתיים אחרי ארוחה מלאה, עוד פרוסת לחם כאשר הוא היה די שבע, עוד כפית סוכר לקפה כדי שיהיה מתוק יותר. כל זה כעת עמד לו לרועץ.

 

כל יום נוסף שהוא שוהה כאן עולה לו כסף. הוא מנותק ממשפחתו, מעיסוקיו וממהלך יומו הרגיל. אפילו אדיבותם המופלגת של מארחיו רבי החסד אינה יכולה לאזן את נזקיו ההולכים וגדלים. הוא היה מיואש. אילו היתה לו סכין בידו היה חותך וזורק את השומן המקולל החוצץ בינו לבין החיים, לבין הבריאות. הצרה היתה שהשומן הזה היה הוא עצמו.

 

התוכנית שגיבש היתה אכזרית, אך המהירה ביותר. הוא לא יאכל יותר מכמה פירות וירקות ליום, ישתה רק מים וילך ברחבי העיר עשרות קילומטרים ליום, עד שיגיע למשקל הנכסף.

 

יומיים הצליח לקיים את התוכנית האכזרית שגיבש, עד שהתמוטט בערבו של היום השני. עיקרה של ההתמוטטות לא היה גופני אל דווקא נפשי. הוא לא יכול היה יותר לשאת את הרעב. הוא התיישב ליד השולחן וכפיצוי על סבלו אכל ארוחה כזו שהשלימה את כל מה שהחסיר ביומיים האחרונים.

 

בלילה התהפך על מיטתו ולא יכול היה לעצום עין מייסורי חרטה על מה שעשה. הוא חש שהוא לכוד ללא מוצא בתאוות האכילה שלו. הרגל של שנים אי אפשר לשבור בהחלטה של רגע. אז מה עושים? אין לו אפילו בפני מי לשטוח את בעייתו וממי ליטול עצה.

 

ואז נצנץ בו הרעיון.

 

הוא קם, יצא אל הטלפון, הציץ בשעון כדי לדעת כמה לשלם עבור השיחה וחייג אל מעבר לאוקיינוס, אל רבו. השעה היתה אצלו לאחר חצות, אך הוא הצליח ‘לתפוס’ את רבו בשעת בוקר ירושלמית לפני שיצא אל עיסוקיו. הוא פרש כיריעה את כל העניין בלי להעלים דבר והמתין, כתלמיד לפני רבו, לתגובה.

 

"קודם כל אני מאחל לך שה’ ישלח לך במהרה את רפואתו השלמה. אך אני תמה עליך, שאתה מבזבז כסף על שיחת חוץ כדי לשמוע דברים שאתה יודע אותם בעצמך.

 

"מצוות שמירת הגוף הוא מצוה מן התורה ככל המצוות האחרות שאתה מקיים מדי יום. אתה יודע היטב שריבוי אכילה הוא ממש עבירה בשבילך. אכילה יתירה זו הרי היא אסורה עליך כחזיר ממש. האם הרהרת פעם ביום כיפור באפשרות לגשת הביתה באמצע התפילה, חלילה, ולחטוף משהו? אז מה ההבדל בין זה לבין אכילה שעוברים איתה על הציווי של שמירת הנפש? אתה מספיק כישרוני ויודע הלכה להבהיר לעצמך שאינני מגזים בהשוואה הזאת.

 

"אמנם זה דורש מאמץ שכלי, שהרי חסרי הדעת אינם יודעים להבדיל בין הפרוסה הראשונה בארוחה, שהיא חיונית לבריאותך, לבין הפרוסה השלישית שהיא האסורה. ממש בדומה להבדל שבין חלב לשומן בגופה של אותה פרה שנשחטה כהלכה. אבל אדם נבון היודע הלכה יש בו דעת ויש לו הבדלה. הפרוסה הראשונה מותרת ואכילתה מצוה, והפרוסה השלישית אסורה ואכילתה עבירה.

 

"אתה עומד לפני שיקול. על כף מאזניים אחת מונחת בריאותך התקינה, מונחים חייך, מונח האיסור הברור של התורה, ועל הכף השנייה מונחת התאווה להכניס אוכל לפה, ללעוס ולבלוע. כמה שווים בעיניך חייך ובריאותך? אתה לא חושב שאולי התאווה לזלול עלולה להכריע את הכף? זו התאווה אשר רגע לאחר סיפוקה לא נותר ממנה דבר אלא עוד כמה עשרות גרמים תוספת משקל מיותר וגם תיאבון לזלילה הבאה.

 

"וכך אתה מהלך לך בדרכי החיים עם מזוודה ובה אחד-עשר קילוגרם אבנים, קשורה אליך כמו כלב, צמודה אליך תמיד. איתה אתה הולך לכל מקום, אותה אתה נושא במעלה המדרגות ואותה אתה גם צריך לסובב כשאתה מתהפך על משכבך בלילות. איזה עונש נורא! שהנורא והמטופש ביותר הוא שאתה עצמך הטלת אותו על עצמך! וכל זה בעד מה?…"

 

אחת-עשרה דקות ארכה שיחת החוץ. כעבור פחות משבועיים נערך הניתוח המוצלח.

 

את הדברים האלה שמעתי במסיבת ההודיה בארץ. רשמתי אותם, אולי הם יעזרו גם לנו.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")