על קרוסלת הדיאטה

זו הייתה הקפיצה הראשונה על
קרוסלת הדיאטה, שהפכה לציר
חיי בעשרים ושתיים השנים באות.
זה הצליח. ירדתי חמישים קילו
ועליתי על דרך חיים חדשה!

בכל מידה ומידה, חלק 3

לאחר שגם הדיאטנית נכשלה, רשמה אותי אמי לחוג שומרות משקל בשכונה. אלו היו הימים של טרום-הפסיכולוגיה, ואמי לא ראתה כל בעיה בלשים ילדה צעירה בקבוצה של נערות ונשים. הייתי מזועזעת מהרעיון. אם מישהי מהכיתה שלי תדע, זה הסוף שלי. ההשתתפות באותם מפגשים הייתה סיוט אחד ארוך בשבילי. ביליתי את כל הזמן שם בניסיון קדחתני לבדוק אם יש שם מישהי שיש לה איזשהו קשר עם מישהי שאני מכירה. כשכל האנרגיה שלי מופנית למאמצים להסתיר את השתתפותי בחוג, נותר בי מעט מאוד כושר ריכוז בשביל לחשוב על הנושא שעל הפרק.

באורח פלא, עוד נותר בי איזשהו שמץ של כבוד עצמי כשהגעתי לסמינר. הייתי ילדה מוכשרת ולמרות פרצי התסכול שלי בבית, היה בי קסם אישי כלשהו שחיבב אותי על המורות. הרגישות והבגרות שלי נגעו לליבן וההשתתפות שלי בשיעורים הפיחה בהן רוח חיים. איכשהו, חשתי דחף להצליח בסמינר. אהבתי ללמוד וחשתי סיפוק מיוחד כשהצטיינתי בלימודים. לפחות היה מקום אחד שבו המשקל שלי לא היה כל כך חשוב. אולם, גם בסמינר, שיחק אצלי האוכל בתפקיד מרכזי. כילדה חברותית וזורמת מטבעי, סבבו חיי סביב הציר של הפעילות החברתית בסמינר, כמו מסיבות חנוכה, מסיבות פורים ומפגשים ספונטניים עם חברות. ויחד עם המסיבות, הייתה העלייה במשקל בהתאם.

אמי קבעה תור לתזונאית אחרת. אבל אני לא גיליתי כל עניין בכך ולא שיתפתי פעולה. בשלב ההוא, כל נושא המשקל שלי הפך למאבק כוחות ביני לבין אמי. למרות שאמי הדגישה כל העת שהיא עושה זאת רק לטובתי, התסכול שלה היה גלוי יותר ובולט יותר מאשר אהבתה אלי. ככל שנפשה קצה בי יותר, כך הרגשתי פחות מובנת, יותר מבוישת ויותר נשלטת. האוכל היה הדבר היחיד בו מצאתי נוחם. ההורדה במשקל הפכה למשימת חייה של אמי, ולא רציתי בה שום חלק…

כשהתחתנתי, הרגשתי כמי שסוף סוף יצאה לחופשי. כעת הייתי אדון לעצמי. יכולתי לבשל מה שהתחשק לי ולמלא את המזווה בביתי בכל האוכל האסור שאמי תמיד הייתה נזהרת להרחיק ממני. החגיגה הזו מיהרה לתת את אותותיה. אם חשבתי שהגעתי לשיא כל השיאים, הרי שהמספרים על המשקל זינקו כעת בקצב מסחרר. תוך שבעה חודשים מיום נישואיי העליתי 12 קילוגרם. ולא היה אכפת לי. בעלי מעולם לא הזכיר במילה את המשקל שלי ואני פיציתי אותו ואותי בהיותי אישה מסורה במיוחד. בעלי דווקא היה מאושר בכך שהוא יכול לשמח אותי בעזרת משהו פשוט וזול כל כך כמו רוגלך או עוגת גבינה.

עד להולדת הילד החמישי שלנו, הצלחתי להעלות לא פחות משלושים וחמישה קילוגרם! לראשונה בחיי, תפסתי פתאום את חומרת הבעיה שלי. עד לאותו שלב, עדיין הייתי עסוקה במלחמה על העצמאות שלי. אמי ראתה בי כישלון? אני אוכיח לה שאני יכולה להיות מצליחה למרות ההופעה החיצונית שלי. אמי תמיד קצבה את מנותיי? אני אוכל כמה שאני רוצה וצריכה. תמיד היה ראשה של אמי מציץ אלי מעבר לכתף, גורמת לי להפנות את ראשי לכיוון השני. כעת, הייתה אמי לגמרי מחוץ לתמונה, ופתאום הייתה זו הבבואה שלי שניבטה אלי מן המראה.

אני זוכרת את עצמי יוצאת לקניות לקראת חג הסוכות של אותה שנה. הייתי מזועזעת מהמראה שלי. לא יכולתי למצוא בגד אחד שיעלה עלי, ובודאי לא כזה שיחמיא לי. הגעתי למצב בו אפילו הקפתי לי בעט מספר טלפון שראיתי במקומון וחייגתי כדי לברר פרטים. הייתה זו הפעם הראשונה שעשיתי צעד מיוזמתי כדי להתמודד עם הבעיה שלי. הקפיצה הראשונה והמהוססת על קרוסלת הדיאטה שעמדה להפוך לציר חיי בעשרים ושתיים השנים באות.

לאורך שני העשורים הבאים, נע מצבי והתנודד בין נורא שמנה, די שמנה ומאוד שמנה. ניסיתי ספירת קלוריות, דיאטת חלבונים ותפריטים אישיים, אבל לאף אחד מכל אלו לא היו תוצאות ארוכות טווח. הייתה אפילו תקופה, לפני הבר מצווה של הבן הבכור, שהצלחתי להוריד קרוב לארבעים קילו ונראיתי טוב מאי פעם. אבל משעברה הבר מצווה וחורף קשה במיוחד הגיע אחריו, חזרתי למסלול ההשמנה.

תמיד אמרתי לעצמי שלא אכפת לי, שכל עוד המשקל לא מפריע לי להצליח בתפקידי כרעיה וכאם, הוא באמת לא משנה. כך לפחות ניסיתי לשכנע את עצמי. למען הספורט, הייתי צועדת ברגל לעבודת ההוראה שלי ובחזרה, הליכה שנתנה לי את האשליה שאינני מזניחה את הבריאות הגופנית שלי.

כשנכנסה בתי הקטנה לגן, החלטתי לפתח שני תחומים שלא היה לי זמן אליהם כל עוד היו לי תינוקות אתי בבית. התחום הראשון היה התנדבות בארגון חסד מסודר, והשני – לקבל על עצמי תוכנית לימוד קבוע. בחרתי ללמוד את הספר "חובות הלבבות" יחד עם גיטי, חברת ילדות ישנה שאיתה שמרתי על קשר לאורך השנים. הלימוד היומי המשותף שלנו הפך לפסגת יומי. למדנו כל ערב, להוציא מקרים יוצאי דופן, במשך רבע שעה. באופן כללי, עברנו על הספר כסדרו, כשלפעמים אנחנו מרחיבות בהסבר על הכתוב, נסחפות לדיונים מרתקים על השקפה מעשית. פתאום מצאתי את עצמי חושבת במונחים של מטרות רוחניות לאורך היום.

ערב אחד, סטינו מעט מהנושא המרכזי. "זה מזכיר לי את המוטו שלנו", קראה גיטי, כתגובה למשהו שאמרתי. "מי זה ‘שלנו’?" שאלתי כשסקרנותי ניצתה. "אה, אני משתתפת בתוכנית תריסר הצעדים הזו. כעת כשאנחנו מדברות על זה"… הייתי כולי. לא זכרתי את גיטי כשמנה, אבל היא סיפרה לי שתמיד היה לה קשה עם אוכל. אחר כך, כשהתחילו להגיע הילדים, הרגלי האכילה שלה השתלטו עליה והיא נקלעה לבעיית משקל רצינית. "אבל", היא מיהרה להסביר, "התוכנית הזו לא קשורה לאוכל. למעשה, המטרה היא להפסיק להתמקד באוכל ולהתחיל להתמקד בחיים עצמם".

"נשמע כמו מתכון מצוין לכל יהודי", צחקתי. "איך עושים את זה?"

באותו ערב, ארך הלימוד היומי שלנו למעלה משעתיים.

* * *

כל זה היה לפני ארבע שנים. אם אומר שחיי השתנו, תהיה זו טעות איומה. חיי לא השתנו. אני זו שהשתניתי! זה לא היה הוקוס-פוקוס. זה לא היה כדור פלא, או תפריט או ספר ש’עבדו’ על הגוף שלי וגרמו לו לרזות. הייתה זו משימת ביטול/תכנון מחדש שדרשה ממני מאמץ רב ומסירות עצומה. זה היה כרוך בהיפטרות מהרבה הנחות מוטעות בהן דבקתי בעוז מאז שאני זוכרת את עצמי, והחלפתן במציאות החדשה. פירוש הדבר היה לקחת את החשיבות שהענקתי לאוכל כל ימי והעברתו אל הדברים המשמעותיים באמת. למדתי לא לרוץ לאוכל כפתרון לכל בעיה, אלא לעצור ולהתמקד ברגשותיי ולנסות לרדת לשורשן: מהו הדבר שבאמת מציק לי כעת, ומהו הדבר שיביא לפתרונו? לפעמים נדרש ממני לנתב את רגשותיי לתפילה, לפעמים לשייף מעט את כישורי התקשורת שלי עם הסביבה, או לחילופין, למתן את המחשבות השליליות שאיימו להפיל אותי אחורה, ולהמירן באחרות חיוביות יותר. לא תמיד היה זה קל, אך חשתי תחושת שחרור שלא חוויתי כבר שנים.

חברה שלי שלא ראתה אותי שנים, פגשה אותי לאחרונה בחתונת בתה של חברה משותפת. "אינני מאמינה, חדוה! את אומרת שאת בעסק הזה כבר ארבע שנים וזה עדיין עובד? מדהים!"

"זה לא עובד", עניתי לה בחיוך קונדסי, "אני עובדת".

כמו זאטוט קטן הלומד לצעוד, הייתי צריכה לעזוב את הבסיס האיתן עליו עמדתי, לשחרר את אחיזתי ולהרפות. נאלצתי לטפס על צוק תלול, נוקשה, כשאני נאחזת בחוזקה בשני משפטי יסוד השוללים לחלוטין את המושגים אותם הפנמתי כמעט מאז היוולדי.

לכל אדם יש ערך מולד משל עצמו.

כן, כמובן, תאמרו. את זה אנחנו כבר יודעים, אבל אחרי שכל חייכם נזרקו לעברכם הערות ששידרו לכם כי למשקל גופכם יש השפעה ישירה על הערך שלכם כבן אדם, גם אתם כבר לא הייתם כל כך בטוחים בכך. לקח לי המון המון זמן כדי להבין שהזהות שלי אינה תלויה במראה החיצוני שלי, שבלי שום קשר למשקל שלי אני ראויה להערכה ולכבוד עצמי.

הדבר השני שאותו אף פעם לא קלטתי הוא – שאכילת יתר היא ממש הפרעה כמו כל הפרעה אחרת. במקרה שלי, הייתה זו התמכרות למתוק מכל סוג שהוא (כולל כל סוגי הפחמימות), ודי בטיפת סוכר אחת אפילו כדי לגרום לגופי להשתוקק לעוד ועוד. הפרעת אכילה אינה עניין מוסרי. היא לא הופכת את האדם לטוב או לרע, צריך פשוט לטפל בה. ואי אפשר לטפל בה בעזרת הסברים שכליים. על המשפט הזה חזרתי אולי מיליון פעם: הפרעת אכילה אינה עניין מוסרי. אכלנים כפייתיים הם אנשים שאלרגיים לסוכר. כן, נכון, הם חייבים להיגמל ממנו, אבל הם גם חייבים להיגמל מההרגלים ההרסניים של טיפוח רגשות אשמה והשפלה עצמית.

ומעל הכל, למדתי להתבונן פנימה. מעבר לגוף שלי, מעבר למשקל, לתוך החלק שבי שמגדיר את קיומי, החלק שבי שהוא נצחי. למדתי להבין שהאוכל שימש עבורי מעין מוצץ מאז שאני זוכרת את עצמי. הוא השתיק את הפחדים והחרדות שלי, הרגיע את המתחים וחוסר הביטחון שלי, וחסם אותי מלגדול באמת.

כבר ארבע שנים שאנחנו לומדות ביחד, גיטי ואני, ואני בן אדם אחר מזה שהייתי בתחילת הלימוד המשותף שלנו. רעיה אחרת ואם אחרת, סבתא אחרת ומורה אחרת.

יהודיה אחרת.

וכמו שאני אומרת לכל מי ששואלת אותי כמה רזיתי מאז התחלתי בתוכנית הזו: ירדתי למעלה מחמישים קילו, ועליתי על דרך חיים חדשה!

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")