פחד מוות

אני די מומחית בהדחקות, וגם של חרדות. אבל אפילו אחת כמוני לא יכולה להימנע מכל אלה לעלות מדי פעם, במיוחד בדקות של לפני השינה, או מול הודעה מחרידה בוואטס "להתפלל על ילדון פלוני שה' ירחם וישמור עליו מ…" או אפילו מול החדשות.

לפני כשבוע נפגשתי עם חברה שלי מפעם הידועה בחרדתיות שבה. היא מסתובבת בעולם כה מפוחדת שאפשר להריח את הפחד על הבגדים שלה. שאלתי אותה איך היא מצליחה להתמודד ולחיות בעולם ככה? והיא ענתה  "פיתחתי שיטה. כל פעם שאני מפחדת ממשהו אני מדמיינת את הגרוע מכל. לדוגמה, אם יש לי בחינה אני ניגשת אליה בידיעה שאני אכשל בה, או מתכון שבא לי לעשות וברור לי שיצא גרוע. ככה אני מבטיחה את עצמי – מוכנה מראש לתוצאה האכזרית, ואם יגיע משהו טוב יותר אז זכיתי".

"אני מבינה את הגישה שלך" הזדהיתי איתה, "אבל מה עם 'מחשבה בוראת מציאות?' ו'תחשוב טוב יהיה טוב'? לאלה אין משקל בעינייך?" ניסיתי לעורר בה את המודעות לכוח שיש לגישה השלילית שלה לחיים.

"טוב, אכן אלה דברים נחמדים ויפים" היא ענתה בצחקוק קצת היסטרי, "אבל אצלי הדבר היחיד שעובד, שעוזר לי לקום בבוקר, שעוזר לי לצלוח את המשימות שיש לי לעשות הוא – לחשוב רע, ומה שיהיה יהיה" הוסיפה עוד צחקוק.

בדרך חזרה היא הקפיצה אותי הביתה וציינה בפניי כמה שהיא שונאת לנהוג, וכמה שזה מפחיד אותה אפילו לעבור נתיב. היא נהגה שלושים קמ"ש לשעה והצליחה להדביק אותי בחרדתיות שלה. גם אני דמיינתי את הגרוע מכל באותו רגע.

כמה שבועות אחר כך התבשרתי שהיא עברה תאונת דרכים. הרכב הלך טוטאלוס והיא יצאה בנס רק עם כאבים בגוף, אך בלי שום שריטה. הדבר הנורא ביותר מבחינתה היה פחד המוות שהיא חוותה. נדמה לי שכמעט פרחה נשמתה. הדבר הגרוע ביותר מבחינתי היה הנבואה שהגשימה את עצמה. שוב נוכחתי לדעת שהסיסמאות של הניו אייג' אינן סתם קלישאות ושלכוונה שלנו יש משמעות וכוח עצומים.

מאמרים נוספים בנושא:

דרך גבוהה יותר

יש חיים לפני המוות

תעלו את הפחד

הוא מת מפחד
והעיקר, לא לפחד כלל
זה לא מה שרואים

להזיז את הגבינה
להפוך פיל לעכבר
מי מפחד יותר?

אל תפחדו מהבוץ

הוא לא פחד

אל תיכנעו לפחדים

אל תפחדו!

התחלתי להתבונן בפחדים העמוקים שלי ולנסות לנתח אותם – מהיכן הם מגיעים? ובעיקר, למה אני מתעקשת לאחוז בהם? אני מודה שיש לי פחדים שאני לא מוכנה להניח להם כבר שנים, ולמרות שהחיים גילו לי כמה פעמים שאין לפחדים הללו כל בסיס במציאות, אני עדיין מוצאת את עצמי מדמיינת אותם ואת הגרוע מכל שעלול לקרות לי. לפעמים נדמה לי שאני כמו "מתענגת" על תחושת השליטה שזה נותן לי, כאילו יש לי כוח נבואי אפל שיום אחד יתממש ואני אדע שצדקתי. שידעתי. שראיתי את הנולד. רק על דברים רעים הכוח הזה עובד. אני לא מדמיינת, למשל, איך יום אחד ערוץ השפע יפתח ואהיה עשירה מופלגת שתחלץ את כל משפחתה ואת חבריה ממעגל ההישרדות היומיומי הקשה. כלומר, אני כן מדמיינת את זה אבל לא בטוחה באמיתות הדמיון, בטח שלא כמו באמיתותו של זה המנבא שחורות. 

נדמה לי שיש איזה אוקסימורון בתחושה של הפחד. מצד אחד, הוא משדר לנו חוסר ביטחון כי השליטה לא בידיים שלנו. ומהצד השני ,הוא נותן לנו תחושה של ביטחון כשהוא מחזיר לנו את השליטה בצורת 'ידיעה'. הדמיונות והסיוטים הכי נוראיים שלנו, בעצם, נובעים מגאווה, מאגו, מרצון לדעת ועל ידי זה להערים ולשלוט על חיינו. הפחד מפגיש אותנו עם אוזלת היד שלנו, והדמיונות נותנים לנו תחושה שגם אם נפגש עם אוזלת היד הזאת – ידינו תהיה על העליונה.

ההבנה הזו מאוד עמוקה וקשה לתפיסה. איך יכול להיות שהפחדים שלנו הם בעצם גאווה? הרי זה מרגיש ממש הפוך.

אז זה העניין. רק אם נאזור מספיק אומץ להתבונן בסיוטים שלנו, במיוחד באלה שחוזרים על עצמם שוב ושוב במשך שנים, נבין שאנחנו מזינים אותם כדי לחזק את עצמנו ולהאדיר את כוחנו ועוצם ידינו, במקום להשליך יהבנו על מי שבאמת יכול לעזור.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת:  sharonroter@gmail.com