פירור מהאינסוף

התחלתי לדמיין איך אשתי נמלטת
על נפשה מהבית הבוער, או מהמחסן
שלא רק עכברושים יכולים לצאת ממנו,
אלא גם דינוזאורים… מה קורה פה?

אני עורך מדור לילדים בעיתון דתי. יום אחד, בשעה חמישה לשתיים בצהריים, סיימתי ללמוד עם החברותא שלי בכולל שבו אני לומד. למדתי מאמר עמוק בחסידות על אהבת ישראל. דובר שם על המדרגה העליונה, הכוללת הכל, והקודמת לכל, של אהבת ישראל.

נותרו עוד כמה דקות לתפילת מנחה. פתחתי את הפלאפון שלי, וראיתי שיש שם שלוש הודעות מוקלטות שנמסרו בזמן שלמדתי. ראיתי שכולן התקבלו ממספר מסוים שאיני מכיר.

פתחתי את ההודעה הראשונה ושמעתי הודעה חלושה וקטועה. היה קשה לקלוט במה מדובר: "אל תשאל מה קרה?! הבית נשרף… יש הרבה עכברושים וג’וקים… אתה חייב…"

נדהמתי. איזה בית נשרף?! אולי מדובר בבית שלי?! לאחר מכן חשבתי: אבל מה העניין של העכברושים והג’וקים, הרי העכברוש האחרון שנכנס לחדר המדרגות בבניין שלנו, ביקר לפני שבע שנים לפחות. בכל זאת לא נרגעתי. חשבתי שאולי מדובר על המחסן הכללי של הבניין, שמוזנח כבר שנים רבות, ומשם יכולים לצאת לא רק עכברושים, אלא גם דינוזאורים…

התקשרתי לאשתי. להפתעתי היא לא ענתה, למרות שהיא תמיד נמצאת בבית בצהרים. כבר התחלתי לדמיין איך היא נמלטת על נפשה מהבית הבוער…

החלטתי לשמוע את ההודעה המוקלטת השנייה, למרות קולות ההמולה של האברכים בכולל, וזה היה תוכנה: "למה לא חזרת אלי? אל תשאל מה קורה פה! קטסטרופה גמורה!…"

נבהלתי עוד יותר, וניסיתי להתקשר למספר שהופיע על הצג. הוא היה תפוס, דבר שהגביר אצלי את הלחץ. התלבטתי אם למהר לביתי או להתפלל במניין בכולל. התייעצתי עם החברותא שלי, והוא אמר שכל העסק נראה לו משונה.

מישהו החל לומר קרבנות. ואז שמעתי את ההודעה המוקלטת השלישית: "אם היית רואה את הבית, הייתי מזדעזע. אתה חייב לבוא".

חשתי שאני מאבד את העשתונות. שליח הציבור אמר "אשרי" ו"קדיש". חייגתי לאשתי במהירות ועדיין לא הייתה תשובה. החלטתי להישאר לתפילה. ידעתי שמה שאני צריך כעת זו תפילה.

בין המילים הכתובות של השמונה-עשרה השחלתי תחינות כמו "ריבונו של עולם, תציל אותי מהקטסטרופה הזאת!", "אתה יודע שאין לי כוחות לצרות בסדר גודל כזה…"

בסיום התפילה מיהרתי לביתי, ובינתיים התקשרתי לאותו מספר. הקו היה פנוי. הייתי מתוח. מה הוא עומד לבשר לי כעת?!

"כן", ענה לי קול חלוש.

"אתה התקשרת אלי שלוש פעמים?"

"כן", אמר האיש, "רציתי להודיע לך משהו…"

"כן", עניתי, מצפה לגרוע מכל.

"אל תשאל. לפני חודשיים נשרף לנו הבית, ואף אחד לא מוכן לעזור לנו. פנינו לעירייה, לעמידר. לאף אחד לא אכפת מאיתנו בגרוש".

נרגעתי. הבנתי שהצרה לא נחתה על ראשי, אלא על ראשו של מישהו אחר. שאלתי אותו בישוב הדעת: "מה סיפרת לי על עכברושים וג’וקים?"

"אה, זאת צרה ישנה יותר. פניתי לכל הגורמים גם בקשר לעניין הזה ולא אכפת להם. ועכשיו שנשרף הבית, אנחנו לא מסוגלים יותר לשתוק!"

"תגיד לי", שאלתי בתמיהה, "אז למה התקשרת אלי, הרי אני לא עובד בעירייה ולא בעמידר?!"

"אמרו לי שאתה עיתונאי", אמר במבוכה.

"אני לא עיתונאי של תחקירים", עניתי, "בסך הכל אני עורך מדור לילדים".

"אז אתה לא יכול לעזור לי?!", אמר האיש באכזבה.

הצעתי לו להתקשר לעיתון מקומי שעושה כתבות תחקיר. והשיחה הסתיימה.

ברוך השם, הכל בסדר, אמרתי לעצמי. הבעיה אינה שלי, אלא של יהודי אחר…

ואז… קלטתי לפתע עד כמה אני רחוק מאהבת ישראל, ממש מרחק שנות אור. הרי אם הייתי מקיים את "ואהבת לרעך כמוך" בפשטות, הייתי צריך להצטער על המקרה של אותו יהודי בדיוק, כפי שאצטער על עצמי! פתאום נוכחתי איך שאין לי כמעט שום השגה במדרגה העצומה הזאת של מצוות אהבת ישראל. זו באמת כל התורה כולה, מצווה אינסופית שבקושי יש לי ממנה פירור אחד…

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)