פסגת הקרח

שנים ארוכות ייקח לו להבין מה קרה
באותן שעות, כשהיה בטוח שהפסגה
מובטחת לו. 150 מטרים הפרידו בינו
ובינה, מרחק הליכה של שעה וחצי בין
חיים למוות…

כאשר חזר ניר לקוסקו שבפרו נכנס מחדש לעסקיו, והשתלב שוב בהווי המקומי שהכיר היטב, אבל הרגיש שהוא קרוע בין שני העולמות. אמנם התקרב יותר ליהדותו, אבל גם חיידק טיפוס ההרים פשה בקרבו. הוא פתח משרד תיורים חדש שנקרא "המשרד של חביתוּש" והחל לארגן מסעות גילוי מכל הסוגים.

יום אחד פרס מפת דרכים על שולחנו והחל לתכנן מסע שעובר דרך קרחון. בגלל מזג האוויר המסע בוטל. אך בכל זאת, הוא חש שהוא מוכרח להגיע לאותו אזור. "אני מוכרח לטפס על ההר הזה!" אמר כשהוא מצביע על הר מושלג שנקרא ימור. ההר, שגובהו 6,100 מטר, הצריך חמישה ימי טיפוס. ניר ארגן עמו צוות של שני חבר’ה ישראלים, מדריך מקומי מעולה בשם חורחה וסבל שסוחב את הציוד הכללי על גופו. שלושה שבועות לפני הטיפוס החלו להתאמן על ההר, קמו מוקדם בבוקר, רצו כדי לשמור על כושר וטיפסו על פסגות נמוכות, יחסית, לשם תרגול.

ביום המיועד לטיפוס, הגיעו עם המיניבוס לאזור והקימו מחנה בסיס. אחד מהחבר’ה החל לחוש בסימנים ראשונים של מחלת גבהים הנובעת מחוסר חמצן, מצב שעלול להגיע אפילו לפיקוח נפש. בעצה אחת עם ניר הוחלט שהוא ימתין להם בבסיס. הצוות עבר דרך רכס הרים קטן והגיע לוואדי ענק שממנו נשקף רכס ההרים הגבוהים. הם התקדמו ישירות לכיוון ההר המיועד. חבר נוסף הרגיש שתש כוחו וכן חש כאבי ראש עזים המאפיינים את מחלת הגבהים. הוא לא היה מסוגל לטפס הלאה ונותר במחנה. כך נותרו במערכה רק ניר וחורחה.

הם קמו בשעה אחת בלילה כדי להגיע למעלה ב’זמן פסגה’ – שתיים בצהריים. ניר הניח ספר תהילים קטן בתוך מעילו שהיה קשור מאחור ותכנן להניח תפילין כשיחזרו. כעת החלו להתקדם לעבר המטרה – להגיע לאזור הקרח כאשר יאיר היום. בשעה חמש בבוקר הגיעו לאזור הקרח, שמו לגופם ציוד טכני מתאים, נקשרו זה לזה בחבל שאורכו שמונה מטר והחלו לטפס במעלה הצוק. הדרך הייתה זרועה בגושי קרח ענקיים שנבקעו לשניים וכך נוצרו בורות עמוקים מאוד, שעלולים להגיע לעומק של מאה מטר. "יש כאן יותר מדי נקיקים. אי אפשר לעבור!" אמר חורחה לניר. "מה עלינו לעשות?" שאל ניר. "לפי דעתי", השיב חורחה, "לא כדאי להמשיך. בוא נרד למטה…" למרות אכזבתו, לא ערער ניר על קביעתו של חורחה המנוסה. הם החלו להתארגן לכיוון הירידה. "רק רגע" אמר חורחה כשהוא פונה שמאלה, "נראה לי שיש פה איזה מעבר. תן לי לבדוק אותו…" לאחר כמה דקות הוסיף: "אתה יודע מה? אפשר להמשיך!"

הם המשיכו לנוע למעלה. הנקיקים יצרו כעת מעין גשר של שלג. היה עליהם לבדוק היטב אם השלג קשה מספיק ורק אז לעבור, אחרת ניתן ליפול לבור עמוק ואז המצב אבוד. חורחה בדק את השלג וניר הלך בעקבותיו כשהוא קשור אליו בחבל. כשנוכח חורחה שהשלג קשה, הציע לחצות את גשר השלג עם כל גופם כמו חתולים כדי שלא להעמיס עליו את כל משקל הגוף בבת אחת. שניהם זחלו על הגשר, עד שהצליחו לעבור את הקרחון. הטיפוס התנהל כעת בקצב סביר. הם צעדו חמישה צעדים איטיים ואחריהם נחו מעט כדי לשמור על כוחם. במהלך הטיפוס נתקלו בנקיקים נסתרים וחורחה בדק את עבִירוּתם. אם התברר שהנקיק אינו בטוח דיו, ביצעו תרגיל אבטחה. ניר הניף את הגרזן ותקעוֹ בקרח, העביר את החבל דרך הגרזן, כך שאם תהיה חלילה נפילה, הגרזן הנעוץ ימנע אותה.

בשעה 11 הם היו בטוחים שהפסגה מובטחת להם. נותרה שעה וחצי לשעת הפסגה ונותרו מאה וחמישים מטר בלבד כדי להגיע אליה. כעת הגיעו לנקיק נוסף וניר אבטח את חורחה עם הגרזן. חורחה הצנום, שמשקלו חמישים קילוגרם, קפץ על הגשר בקלילות והגיע לעֶבֶר השני ואז עבר לאבטח את ניר. נותרה שכבת קרח דקה שכיסתה את הנקיק והותירה פתח קטן. ניר אמר לעצמו שידרוך בדיוק במקום שבו דרך חורחה. כפי הנראה הגשר חזק דיו. ניר הגבוה והרחב, השוקל מאה קילו, קפץ קפיצה קלה ואז הרגיש לחרדתו שהוא נופל לתוך תהום… כאשר חורחה חש בנפילתו של ניר לתהום, קפץ עם כל גופו על הגרזן וכך הצליח למנוע את נפילת שניהם כאחד.

פחד עצום מילא את ניר. פחד מוות. בשברירי השנייה של הנפילה נזכר באינסוף הפרטים הקטנטנים של כל ימי חייו. לאחר שנפל ברגליים פתוחות כדי שלא לפצוע את עצמו מנעליו המסומרות, נשאר תלוי באוויר בגובה שלושה מטרים, כאשר החבל שבו נקשר במותניו לחורחה מחזיק אותו מעל לתהום הקרח. הוא ראה מצדדיו שני קירות קרח ענקיים ואפלים והגביה מיד את רגליו לכיוון הקיר שמולו. ממעל ראה רק פיסת שמים תכולה. כשהציץ למטה נחרד לגמרי מעומק התהום הקפוא, ומכאן ואילך לא הביט למטה כלל. אז צעק בקולי קולות שלוש פעמים: "שמע ישראל א-דני א-לוהינו א-דני אחד!"

קולו חלחל מהתהום שבה היה נתון כלפי מעלה עד לפיסת השמים שמעליו. אחרי קריאות ה"שמע ישראל", חשב ניר על הוריו ועל חייו. איך הוא יוצא מכאן? פרט לקושי העצום לצאת מהתהום, נותרו רק חמש שעות של אור יום, והרי לא ניתן לשרוד את הלילות הסוערים והקפואים על ההר המושלג? הוא הבין היטב שהוא מפרפר מכל הבחינות בין חיים למוות. "ריבונו של עולם", פנה ניר לבורא העולם, "עזור לי לצאת מכאן… אם אתה מוציא אותי בחיים, אני מבטיח לך לעזוב הכל, למכור כל מה שיש לי, לחזור לארץ ולהיכנס מיד לישיבה…"

לאחר הדברים הללו, קיבל לפתע ביטחון עצמי והשתחרר מהפחד הנורא. ‘אין שום דבר למטה, יש רק למעלה! אתה רואה את הפתח? לשם אתה צריך להגיע!’ שכנע ניר את עצמו. בקיר שממול הייתה שכבת קרח כחולה וקשה כמו סלע. לא היה ניתן לתקוע בה גרזן. אז החל שלב התקשור בספרדית עם חורחה. "חורחה, אתה שומע אותי… אין לי שכבת שלג מתאימה לתקוע את הגרזן. אין לי דרך לטפס למעלה. אתה חייב להרים אותי…" חורחה, שמפאת מצבו לא היה מסוגל להסתכל למטה, הבין שעליו להרים את ניר לגובה שלושה מטרים. אבל השאלה היא – איך יעשה זאת? הרי ניר שוקל כפול ממנו!… הוא החל למשוך את החבל ועבד בטירוף, אבל במיומנות – שני ס"מ… ועוד שני ס"מ… ועוד חמישה… מלמטה ניסה ניר לסייע לו בתנועות גב, בנפנופי רגליים, עד שהצליח להגיע לשכבת קרח רכה יותר. אז נעץ שני גרזנים בתוך הקיר. חורחה שלשל אליו חבל נוסף מבעד לחצי הגשר השבור.

השעתיים הבאות חלפו במאמצי חילוץ אדירים. ניר עלה מטר, ירד חצי מטר ושוב עלה מטר וירד חצי. ברגע מסוים נח מהמאמץ ואז שמע לחרדתו קול פיצוץ… קיר הגג החל לקרוס… שוב חזר אליו גל של פחד עצום. לאחר רגע קל התעשת ודחה את הפחד מתודעתו: ‘הלאה. הלאה. אין לנו זמן… חייבים להזדרז… זמן החיים כאן קצוב…’

לבסוף הגיע ניר לשכבת הקרח של הגשר השבור שחסמה את יציאתו. הוא הבין שעליו לשבור את הקרח כמה שיותר מהר כדי להיחלץ. בכוחותיו האחרונים הצליח לשבור את גשר הקרח שנפל על גופו והרטיבוֹ לגמרי. כעת החל לחוש כוויות קור באצבעותיו שהסתתרו בכפפותיו הרטובות. לאחר שהכה בגרזן לא חש עוד את שרירי ידיו החסונות. הוא הצליח להיחלץ מעט מהבור. חורחה שלח אליו לולאות חבל כדי להכניס בהן את ידיו וכך להתרומם סופית… עוד רגע… ניר התרומם במאמץ אחרון עם פלג גופו העליון… חורחה ניסה לאחוז בידיו, אבל בגלל אפיסת הכוחות המוחלטת צנח בחזרה שני מטרים לתוך התהום…

זהו. כעת איבד את כוחותיו. הוא הביט למעלה על פיסת השמים התכולה שהתכסתה בעבים. שוב עבר בו גל של פחד שנמהל הפעם גם בייאוש. ‘מה קורה כאן? אני לא מצליח להיחלץ מהמקום הזה… הזמן דוחק… האם הגיע הקץ?…’

ברגע הראשון שתק חורחה. עם כל מיומנותו לא ידע מה עוד ניתן לעשות. איך יעלה את ניר, ואפילו אם יצליח, הרי השעה הולכת ומתאחרת? ניר שמט את ראשו. כבר לא הרגיש מאומה באצבעותיו. הוא לא זע ולא נע במשך עשרים דקות. חורחה ניסה לדרבנו מלמעלה: "ניר, תנסה… תנסה… כבר הגעת. אתה חייב לצאת מכאן…"

"אני לא מסוגל… לא מסוגל…"

חורחה שלח לולאת חבל נוספת כדי שניר ישחיל לתוכה את ידו, אך ניר לא היה יכול להניע את ידיו. הקור התגבר ובחוץ החל לרדת שלג. ניר חשב לעצמו: ‘היית כבר כמעט בחוץ, איך תוכל להישאר קבור כאן?…’

אז הבזיק לחורחה רעיון והוא צעק לניר: "אם אין לך כוח בידיים, תשתמש ברגליים! אשלח לך לולאה ותנסה להשחיל את הרגל ללולאה וכך להתרומם…" הוא השליך לולאה וניר ניסה במשך עשר דקות להשחיל את רגלו לתוכה עד שהצליח. ואז בעזרת הדחיפות של הרגל הצליח חורחה להרימו עוד… ועוד… עד שהגיע שוב לפתח. חורחה התקרב לניר ומשך אותו ביד… ברגל… בגוף… עד שניר חולץ לחלוטין מתהום הקרח.

שניהם התחבקו בחיבוק עז. ניר היה מבולבל ונסער והרגיש במוחש שקיבל את חייו במתנה. הוא ידע שהוא חייב לה’ דבר כה גדול שאי אפשר לתארו. הוא התפלא להיווכח שמעילו, בו הטמין את ספר התהלים הקטן, נמצא בחוץ ולא נפל עמו לתהום בעת הנפילה. הוא היה רטוב עד לשד עצמותיו והתכסה מיד במעיל שהצילו מקיפאון. כעת מיהרו לרדת למטה והגיעו לנקיק הקודם שעברו מעליו עם פלג גופם. הפחד פן ייפול לתהום צץ שוב אצל ניר, אבל הוא הצליח לעבור מעליו בזהירות מופלגת. כאשר ירדו למטה כבר החשיך היום והם לא מצאו את המאהל. חבריהם שציפו למטה ידעו שהם מאחרים והחלו לשרוק כדי שיאתרו אותם. לבסוף מצאו ניר וחורחה את המאהל. החברים נבהלו לראות את פניו הכחולות מקור של ניר. הם הסירו מעליו את הבגדים הרטובים והחלו לחמם בדחיפות את גופו וכן טיפלו בגבו שספג מכה קשה בעת הנפילה. גם ידיו של חורחה נחרכו ממש מהפעילות בחבל ההצלה.

בבוקר התעורר ניר וראה שהאוהל כוסה כולו בקרח. הוא הניח תפילין בבכיות עצומות. חש בבהירות שנעשה לו נס, שה’ חולל דבר שהוא לגמרי מעבר להבנתו. שנים ארוכות ייקח לו להבין מה קרה באותן שעות בתהום הקרח הנורא. לפני המקרה התנדנד ניר בין חיים סתמיים לחיי אמונה ולא היה מסוגל להכריע ביניהם, ואילו כעת גשר הקרח שנשבר בגשמיות, הפך בקרבו לגשר של אמונה לוהטת.

לאחר שהגיע לביתו, נסע במיוחד ללימה כדי לומר ברכת הגומל עם החסידים. אז חזר לקוסקו כדי לחסל את כל עסקיו וענייניו, ולאחר חודש שב ללימה ומשם טס לניו-יורק לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש. לאחר שלושה שבועות טס לישראל, ויום אחד בלבד לאחר שובו, נכנס לישיבת רמת-אביב, ובה למד בהתמדה עד ליום חתונתו עם זהבית.

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)