פרשת השבוע בלק – השאלה הגדולה

אחד הדברים הבולטים בפרשת בלק היא שנאתם היוקדת של בלק ובלעם לישראל, שנאה המייצגת את הכלל אותו מלמדים חז"ל – "כל האומות שונאין את ישראל", כך פוסק המדרש בצורה נחרצת נטולת כל חנפנות של תקינות פוליטית. עם ישראל הוא ככבשה העומדת בין שבעים זאבים החושבים מבוקר עד ליל איך לטרוף אותה!  

ויש צורך לבחון, מה המקור לשנאה זו? מה גורם להם לרצות להשמיד להרוג ולאבד כל יהודי ושללם לבוז?

תשובה לשאלה זו לכאורה פשוטה, שנאת הגויים לישראל היא שנאה טבעית, כשנאת האריה לאיילה והנץ ליונה, וכמבואר בדברי אור החיים על הכתוב – "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם", שם שואל: וכי מאחר והכתוב מדבר על השלום שיהיה בארץ, מדוע מכנה את הגויים בשם אויבים? אלא ש"יודע ה' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא, והיא שנאה יסודית, ואין לה תמורה", לכן מכנה אותם בשם אויבים גם בזמן שלום, כי עד שיבוא המשיח ויגור הזאב עם הכבש והנמר עם הגדי ירבץ, לשנאה זו אין תקנה.

וכבר אמרו, שמרגע בו ניתנה תורה בסיני ירדה שנאה זו לבני העולם והפכה לטבע מטבעם. ויש טוב בשנאה זו, כי היא ששמרה עלינו במשך כל הדורות מלהתבולל, ועל שנאה זו נאמר: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". ומי זאת שעמדה לנו? שנאת הגויים! היא שגרמה לנו לעמוד על עמדנו, להיות 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'.

כמובן שיש לשנאה זו נימוקים נוספים, כי יש אומרים שהגויים שונאים לישראל על היותם נבדלים ומתנשאים, והשונא – שונא את השונה, בטח כשהשונה נתפס בעיניו כמתנשא. ויש אומרים ששנאה זו מקורה בקנאה, כי מאז ומעולם הצליחו היהודים בכלכלה ובהשכלה, כבר בהיותנו במצרים, כשהעם המצרי התמודד עם חרפת רעב ישבו בני יעקב בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.

והשאלה הגדולה היא – מה צריכה להיות תגובתנו לשנאה זו? ונראה, שאין בזה כללים ברורים, כי לפעמים צריכים להיות נחמדים ומאירי פנים, ולפעמים חזקים תקיפים ואף אכזריים, בטח שלא להשיב באהבה תחת שנאתם ולהגיש את הלחי השנייה, כי את שונאי ישראל העמלקים צריך לשנוא בלב ונפש, כמו שפוסק הרמב"ם (מצווה קפ"ט): "שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק, מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצווה ולא תיחלש שנאתו ותחסר מהנפשות עם אורך הזמן". כלומר, לא רק שצריכים לשנוא את עמלק, אף צריכים לדבר וללבות שנאה זו שלא תשתכח.

אך שנאה זו צריכה להיות מופנית רק כלפי עמלק שבכל דור ולא כלפי סתם גויים, שאותם אנו מצווים לכבד ואף לאהוב, כי התכלית היא להביא גאולה לעולם, שאלוקי ישראל יהיה אלוקי העולם, עד שלא יישא גוי אל גוי חרב. את זה יכולים לעשות רק עם ישראל, להם ניתנה היכולת הסגולית להתעלות מעל הטבע המתקנא והשנאה היסודית, ולכלול את כל הפעולות המשתנות ב'אחד הפשוט'.

נמצא, שלמרות ש"כלל האומות שונאים לישראל" מצווה עלינו להודיע בעמים עלילותיו, עד שישמחו וירננו כל לאומים במלכות שדי. זהו תפקידו הנעלה של ישראל – לרומם את כל הנשמות ולחברם אל מקור החיים. ואשרי מי שאהבתו גוברת על שנאתו, והוא אוהב לכל הברואים, דוממים, צומחים, בעלי חיים, מדברים וישראלים, וביותר את תלמידי החכמים, המקשרים את כל הבריאה אל חי החיים.