פרשת השבוע צו – האש תמיד תוקד
פרשת צו: כשבורא עולם עושה ניסים שלא כדרך הטבע הוא מסווה אותם ונותן לנו מקום להיכשל ולא להבחין בנס. אבל האש תמיד תוקד, אם לא ניפול במלכודת!
בית ספר לאמונה
את פרשת צו אנו קוראים בכל שנה בימים שבין פורים לפסח, וברוב השנים בשבת הגדול הסמוכה לחג הפסח. אכן, לפי ספר ה"חינוך" יש בפרשה מצווה המרמזת על נושא האמונה, שהוא מהווה חוט השני המקשר את פורים עם פסח. בשני המועדים האלה, תופס עניין האמונה מקום מרכזי. נס פורים וקריאת המגילה, נותנים לנו שיעור מאלף באמונה בכלל ובהשגחה פרטית בפרט. עם לקח זה אנו צועדים לקראת חג הפסח אשר בו אנו מרבים להתעסק ביציאת מצרים שהיא יסוד האמונה.
בדברו על המצווה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", אומר ה"חינוך" (מצווה קלב): "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה הא-ל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר. ונראים העניינים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש, או בקרוב לטבע. כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם, כתוב שם: 'ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה וייבקעו המים' (שמות יד). והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה, למעלת האדון ושפלות המקבל'. ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, וכל זאת כדי להסתיר את הנס. לפי הדומה, שהאש היורדת לא היתה נראית בירידתה, מן הטעם הנ"ל, חוץ מיום שמיני של מילואים ושל גדעון ומנוח (ושל אליהו) שהיתה נראית".
מכאן אנו למדים יסוד גדול וחשוב, גם כאשר הקב"ה עושה נסים שלא כדרך הטבע הוא מסווה אותם ונותן לבני האדם מקום להיכשל ולא להבחין בנס. הנה ה"חינוך" מזכיר בדבריו את הגדול שבנסים מאז ומעולם, נס קריעת ים סוף. גם נס זה התחולל באופן שאפשר היה לטעות ולחשוב שרוח הקדים העזה שנשבה כל הלילה, היא זאת שגרמה ל"ויבקעו המים". על כגון דברים אלה נאמר: "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד). כלומר, הצדיק המתבונן ומחפש לראות את יד ה', הוא הולך בדרך הישרה וזוכה להבחין בנסים. אבל הרשעים אשר אינם פוקחים את עיניהם, הם נכשלים ומפרשים כל תופעה בדרך טבעית ולא זוכים להבחין בנס המתחולל נגד עיניהם.
יסוד זה כתב הרמב"ן בעניין תיבת נח. כמות החיות הבהמות והעופות שבעולם הינה עצומה ביותר, ובודאי לא היה בתיבה מקום לכולם ולאוכל שלהם למשך שנה. אלא היה כאן נס, שהמועט הכיל את המרובה. ושואל הרמב"ן: אם כן יכלו לעשות את התיבה קטנה יותר, שכן בלאו הכי היה כאן נס? ומתרץ: "ועוד, עשו אותה גדולה, למעט בנס. כי הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשות כל אשר ביד האדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים".
אם כן, מדוע דרך הקב"ה למעט בנס? אומר הגר"י לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל – אמונה": שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדלותו יתברך. עם זאת, כדי שלא לשלול מהאדם את הבחירה, עושה הקב"ה את הנס באופן שעדיין אפשר להכחישו. כלומר, על האדם מוטל להגיע מעצמו להכרת האמונה, ואילו הנסים המתחוללים סביבו היו גלויים לחלוטין הרי האמונה היתה כה ברורה עד שאין זה נקרא שהגיע אליה מעצמו.
לכן, אילו היו כל בעלי החיים שבעולם נכנסים לתוך תיבה קטנה, היה זה נס גלוי וברור. עכשיו שנצטווה נח להכניסם לתיבה באורך שלוש מאות אמה, אמנם עדיין היה זה נס אך לא גלוי כל כך. כאן כבר היה מקום לטעות ולומר שלא היה זה נס, אלא דבר טבעי. בכך נשארה בידי האדם הבחירה לבחור בין ההכרה בנסי הבורא לבין ההתעלמות מהם, והבחירה היא כידוע יסוד כל הבריאה כולה. לשם כך באנו לעולם הזה – לעמוד בנסיונות ולבחור בין הטוב ובין הרע.
יסוד זה אנו מוצאים גם במה שנצטווה נח לצפות את התיבה מבית ומחוץ בזפת. ופרש"י: "בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ… אבל כאן (בתיבת נח) מפני חוזק המים, זיפתה מבית ומחוץ". לכאורה יש להקשות מה יוסיף הציפוי מבית ומחוץ, הרי בדרך הטבע בודאי לא היה בכוחו להגן על התיבה, כפי שמצאנו בחז"ל שהכל נמס ממי המבול? אלא גם כאן נעשה הדבר כדי למעט בנס. מכיון שנראה בתיבה ציפוי של זפת, כבר היה מקום לטעות ולומר שלא היה כאן נס.
בפני נסיון מעין זה אנו עומדים ממש מדי יום ביומו. כאשר ירד המן במדבר היה ברור שזהו לחם היורד מהשמים, וזה היה נס ומופת להשגחת הבורא יתברך. לעומת זאת כאשר הקב"ה מוציא לחם מן הארץ, איננו מבחינים כלל בהשגחת הבורא אלא חושבים שזהו דבר טבעי. האמת היא שאין כל הבדל בין הנס של ירידת לחם מן השמים, לבין הנס של עליית לחם מן הארץ, הכל נס ולא טבע! רק לגבי בחינת האדם והעמדתו בנסיון יש הבדל בזה, בלחם היוצא מן הארץ יש מקום לטעות.
להמחשת הנהגתו של הקב"ה להסתיר את הנסים ישנו פירוש נפלא לדברי חז"ל על הפסוק: – "אין צור כאלוקינו" – "אין צייר כאלוקינו". לכאורה יש להבין מה המקום לציין את הקב"ה בתואר צייר? ועל כך סופר: היו שני ציירים שערכו ביניהם תחרות מי ייטיב לצייר. למנצח מבין השניים הובטח פרס גדול, שינתן על פי החלטת חבר שופטים מומחים שיבדקו את הציורים. ביום המיועד הציגו שני הציירים את ציוריהם באולם, והשופטים באו להתבונן בהם מי הוא הראוי לפרס. התייצבו לפני התמונה האחת, והתפעלו מאוד ממנה. היה מצוייר בה אדם אוחז בידו אשכול ענבים, והציור היה כה חי עד שציפורים שחגו באולם ניסו מדי פעם לנקר בענבים, בחושבם שהם פירות אמיתיים. משם פנו השופטים לעבר הציור השני, ומרחוק ראו שהוא מכוסה בוילון. אמרו השופטים לצייר שיסיט את הוילון כדי שיוכלו להתבונן בתמונה, אך הצייר סירב באומרו שאין מה לראות שם, אחרי שראו את הציור המוצלח של הצייר הראשון. אולם משעמדו על רצונם השופטים לראות את תמונתו בכל זאת, אמר להם הצייר שאם הם רוצים לראות את התמונה, שהם יסיטו את הוילון. כאשר ניגשו השופטים אל התמונה על מנת להסיר את הוילון, נוכחו לדעת שאין זה וילון אלא ציור של וילון. מיד החליטו פה אחד שהציור השני הוא הזוכה בפרס. זאת משום שהראשון הצליח להטעות ציפורים, והשני הצליח להטעות בני אדם. מכאן למדים אנו מהו ציור מוצלח – ככל שהוא מצליח יותר להטעות את עין-הרואה וליצור אשליה שאין זה ציור אלא מציאות אמיתית, כן נחשב הציור למוצלח יותר.
לאור מסקנה זו, נבין את גדולת ציורי הקב"ה. ציירים מצליחים להטעות רק את חוש הראייה, אבל לא את חוש המישוש. למראית עין הציור יכול להיראות מציאותי, אך כאשר ממששים אותו בידיים רואים מיד שזוהי תמונה בלבד. אבל ציוריו של הקב"ה מוצלחים הרבה יותר מציורו של הצייר הגדול ביותר מקרב ציירי בני האדם. כי הקב"ה מצליח להטעות בציוריו אפילו את חוש המישוש ואף את שאר החושים!
בית מדרש לניסים
נס פורים הינו בית מדרש מעולה ביותר, כדי ללמוד ממנו את תורת ההשגחה וגילוי הנסים הנסתרים. יש מנהג לגלול את המגילה מהסוף להתחלה מיד בתום קריאתה, עוד לפני שמברכים "הרב את ריבנו". יש הרואים בכך רמז נאה, כלומר שאחר קריאת המגילה וכל המתרחש בה, אנו חוזרים וגוללים את המגילה מהסוף להתחלה. בזה אנו באים להמחיש שאין כאן שרשרת מקרים, אלא הכל מקשה אחת.
במגילה נכתבה המילה "המלך" עשרות פעמים. הגמרא במסכת מגילה אומרת שהכוונה היא למלכו של עולם. הרי לנו בזה דוגמא נפלאה להסתרתו של "יושב בסתר עליון", מאחורי התמונה שהוא מצייר בפנינו, המלך אחשורוש נראה כאילו הוא מנהל את העניינים החל מ"עשה משתה לכל שריו ועבדיו" שבתחילת המגילה, ועד "וישם המלך אחשורוש מס" שבסופה. ובאמת הכל מתנהל על פי דרכו של המנהל האמיתי – הלא הוא מלכו של עולם, אשר עליו נאמר: "אכן אתה א-ל מסתתר" (ישעיה מה).
מטען עשיר זה אנו מעמיסים על עצמנו שלושים יום קודם חג הפסח, כדי שנבוא אל ליל הסדר ואל שאר ימי החג מצויידים ביסודות של אמונה ובהשגחת הבורא. ידועים דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא, המבאר מדוע ניתנו לנו מצוות כה רבות לזכירת יציאת מצרים (שבת, מועדים, תפילין וכו'), כי הקב"ה רוצה שניזכר בכל עת בנסים הגדולים והגלויים שהיו במצרים, כי זה יעורר אותנו להתבונן בנסים הנסתרים המתרחשים סביבנו בכל עת ובכל שעה. נס גדול מעיר אותנו מתרדמתנו, ומזכיר לנו שיש מי שמנהל ומנהיג את העולם. מתוך כך אנו יכולים להסיר ביתר קלות את מעטה ההסתר, המכסה על הנסים הנסתרים.
ההודאה בנסים הנסתרים, וההכרה בכך שאין העולם מונהג במקרה או על פי הטבע, היא לדברי הרמב"ן "יסוד כל התורה כולה!" והוא מכריז וקובע באופן ברור ומוחלט: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו, עד שידע ויאמין שכל דברינו ומקרינו נסים, ואין בהם טבע ומנהגו של עולם" – השקפה ברורה וזכה זו הינה יסוד כל התורה כולה, פרי ההתבוננות בנסי יציאת מצרים.
אפשר אם כן לומר שאם נס פורים הוא בית מדרש לנסים ואמונה, הרי שנס יציאת מצרים הוא בית מדרש גבוה לעניינים נשגבים אלה. וימי הפסח נועדו להשריש את האמונה על ענפיה הרבים.
ומוסיף הרמב"ן: "אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עבירות יכריתנו עונשו, הכל בגזירת עליון" – כאן יש גם לקח מעשי, שעלינו להוציא מימי הפסח. עלינו לדעת שמכיון שכל העולם מונהג אך ורק על ידי הבורא, לפיכך יושגו ההצלחות על ידי עשיית המצוות. ולהיפך, העושה עבירות צפוי לעונשים וכשלונות. מדוע? "כי הכל בגזירת עליון".
"צו את אהרן ואת בניו לאמור זאת תורה העולה היא העולה" (ליקו"מ ח"א, מט)
כשרצה הקב"ה לברוא את העולם, היה אורו אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות, על כן הוצרך, כביכול, לצמצם את אור האין סוף לצדדים, ונעשה חלל הפנוי, ובתוך חלל זה ברא הקב"ה את כל העולמות. וכל העולמות נבראו על ידי חוכמה, כמו שכתוב (תהילים קד): 'כולם בחוכמה עשית" –כי עיקר היצירה היתה בחוכמה, ועיקר תכלית הבריאה היתה בשביל המלכות, כלומר לגלות את מלכותו של הקב"ה שנעשית על ידי העולמות, כי אין מלך בלא עם.
דברים אלו מובאים מכתבי הזוהר והאר"י הקדוש, ורבי נחמן מבאר עניין זה בכל אדם. כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועיקר האלוקות נמצאת בלב של כל אחד, והאלוקות שנמצאת בלב איש הישראלי, היא בחינת אור האין סוף. ולפי גודל ההתלהבות שבלב כל אחד מישראל, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה מעבודת הבורא, ולא היה יכול לגלות שום מידה טובה, כי בריאת כל העולמות הן הן המידות. לכן, צריך האדם לצמצם את אור ההתלהבות שבליבו כדי שיוכל לעבוד את הבורא יתברך בהדרגה ובמידה, כי זה רצון הבורא, שנעבוד אותו במידות טובות על ידי הצמצום הנ"ל.
כשמצמצם האדם את האור הזה, נשאר חלל פנוי בלב בחינת: "וליבי חלל בקרבי" (תהילים קט), ובתוך חלל זה מתגלות מידותיו הטובות של האדם, שהם סוד בריאת העולמות, ועל ידי זה יכול האדם לעבוד את הבורא בהדרגה ובמידה, וועשה מעשים טובים ועובד על מידותיו. וזו עיקר העבודה – לזכות למידות טובות ולמעשים טובים על ידי ששומר את החוכמה שבלב, שהיא המחשבה בלב, כמו שנאמר (שמות לא): "ובלב כל חכם לב", כי עיקר היצירה היתה בחוכמה, נמצא שהלב הוא הצייר. וחוכמת הלב היא המחשבה שעליה צריך האדם לשמור מאוד מאוד. כי היא עיקר היצרין: המחשבות הטובות הן היצר הטוב, והמחשבות הרעות הן היצר הרע. כלומר, כשחושב האדם מחשבות טובות, שהן בחינת חוכמת הלב, יוכל על ידי זה לזכות לפעולות ומידות טובות, וזו בחינת התגלות הבריאה, שהיא המידות בתוך חלל הלב. אולם כשחושב מחשבות רעות, חלילה, אזי מקלקל האדם את החלל שבלב, בבחינת עורלת לב.
כשזוכה האדם לעבודה זו, אז מתגלה מלכות הקב"ה. וישנו כלל: שבריאת העולמות ועבודת השם יתברך בפעולות ומידות טובות, הן בחינה אחת ממש. וכשמתגלה מלכותו של הקב"ה (שהיא המידות והמעשים הטובים של האדם) זה בחינת עליית שני בתים: ביתא עילאה (הבית העליון שהוא בחינת ירושלים של מעלה) וביתא תתאה (הבית התחתון שהוא ירושלים של מטה).
הבית התחתון – הוא בחינת התגלות המלכות.
הבית העליון – הוא בחינת הצמצום, ועל ידו נוצר החלל הפנוי שבלב.
ואין נשלם התיקון של עליית הבית העליון עד שנשלם ועולה הבית התחתון. וכשמתגלה המלכות של הקב"ה, אז יש עלייה לבית התחתון, כי אז שניהם עולים יחד, בבחינת (ויקרא ו): "זאת תורת העולה היא העולה", כלומר מי עם זאת עולה? ואלו הם שני הבתים, כי נשבע הקב"ה שלא יבוא לירושלים של מעלה, שהיא בינת הלב, דהיינו חוכמת הלב, עד שתיבנה ירושלים של מטה, שהיא בחינת התגלות מלכותו יתברך, "כי לא אבוא בעיר עד דבקירבך קדוש".
כל הנאמר לעיל הוא בחינת התפילה (היא העולה), דהיינו העבודה שבלב, כי התפילה שבלב היא בחינת התגלות המלכות בתוך החלל הפנוי. על כן צריך האדם להיזהר מאוד ולשמור על מחשבותיו שיהיו טובות (שהן היצר הטוב) ועל ידן מצייר את המידות הטובות, וזוכה לפעולות ומעשים טובים. ויזהר שלא יבעיר וילהיב את ליבו יותר מדי בעבודת הבורא, אלא יצמצמם ורק על ידי זה יזכה לעבודה נכונה בהדרגה ובמידה.
י' ניסן התש"ע
3/25/2010
חיזקו ואימצו!
י' ניסן התש"ע
3/25/2010