פרשת השבוע תצוה – התמדה, סוד ההצלחה

בהקדמה לעין יעקב הובא מדרש בו נחלקו החכמים איזה מן הפסוקים בתורה חשוב וכולל יותר משאר הפסוקים. בן זומא, שהיה נוכח באותו דיון, אמר שהפסוק "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" הוא הפסוק שכולל הכל. לדעת בן ננס הכתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" כולל יותר. שמעון בן פזי שהיה נוכח שם הפתיע ואמר שהכתוב "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" – כולל את שניהם. עמד רבי פרידה ואמר הלכה כבן פזי, דכתיב "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ".

מדרש זה מצריך ביאור, איך ייתכן שהכתוב שמדבר על קורבן התמיד כולל בתוכו יותר תורה מאשר שני הפסוקים המפורסמים – "שמע ישראל" ו"ואהבת לרעך כמוך"? וגם, מה הראיה שהביא הרב מן המשכן לתמוך בדעת בן פזי?

נראה, שהמהלך הוא כזה. כשנשאלה השאלה מהו הפסוק היותר חשוב, סבר בן זומא לומר שהאמונה היא היתד שהכל תלוי בו,  כמו שכתוב: כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה, ואם כל המצוות הן רק אמצעי על מנת להביא את האדם לאמונה, אז הכתוב – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל המעיד על שלמות האמונה כולל הכל. 

ואילו בן ננס חשב, שהאמונה, על אף חשיבותה הרבה, עיקרה במחשבה, והיא נקשרת בעיקר במצוות שבין אדם למקום, לכן מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ חשובה יותר, כי תכליתה של התורה היא להביא את האדם לתיקון המידות, כמאמר ירמיהו – "כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי", לכן פסק בן ננס כרבי עקיבא הסובר שמצוות – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" זהו הכלל הגדול ביותר בתורה, משום שגם האמונה שעיקרה בין אדם למקום תכליתה להביא לתיקון היחס שבין אדם לחברו.

אם כל המיומנויות היא ההתמדה, הפעולה שמביאה את האדם אל ההצלחה!…

לעומתם, טען בן פזי שבלי התמדה אי אפשר להגיע לשום דבר, לפיכך הכתוב שמדבר על התמדה הוא הכתוב החשוב ביותר, כי אֵם כל המיומנויות היא ההתמדה, החזרה על הדברים היא שמפנימה את הערכים הנעלים פנימה, לכן הכתוב אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.. עולה על כולם, כי הוא מלמד על חובת ההתמדה.

והמשכן, כל מהותו מרמז לעניין ההתמדה, שהרי יש הרבה מאוד דברים שצריכים לעשות במשכן ואת רובם צריך לעשות תמיד – לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, קְטֹרֶת תָּמִיד, עֹלַת תָּמִיד, אֵשׁ תָּמִיד וכו', לכן הביא רבי פרידה ראיה לבן פזי מכתוב המדבר על המשכן, להורות שההתמדה היא סוד ההצלחה, והיא זו שמשלימה את האדם גם במצוות שבין אדם למקום וגם במצוות שבין אדם לחברו.

כללו של דבר, אדם שרוצה לסגל לעצמו אמת ואמונה, וכן הרוצה לסגל לעצמו יכולת בעשיית חסד משפט וצדקה, חייב להיות מתורגל בעבודות תמידיות, כגון – להתפלל באותו מקום ובאותה שעה, להתמיד בסדרי הלימוד, להתמיד במלאכה, ביצירה, בכתיבה, בכל דבר שהוא עושה, כי ההתמדה היא סוד ההצלחה! וזה עולה מהכתוב – "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם", שהוא מעט המחזיק מרובה של התורה.