פרשת השבוע תרומה – ויקחו לי תרומה
פרשת השבוע תרומה: כיצד חש אדם הנותן נדבה לעני? האם הוא רואה את עצמו כנותן לעני או כמקבל ממנו? ואומרים חז"ל: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה..."
פרשת תרומה
נתינה שהיא לקיחה
מלך אחד רחץ בים, נסחף למערבולת והיה בסכנת טביעה. ממש ברגע האחרון נקלע לשם עובר אורח אשר הבחין במתרחש, קפץ למים והציל את המלך. האדם היה אחד מפשוטי העם, אך המלך חש שהוא חייב לו את חייו. לפיכך הזמין אותו המלך באחד הימים אל ארמונו, כדי לשלם לו כגמולו. כאשר הגיע האיש אל הארמון, הוא התקבל בכבוד גדול וזכה לסעוד על שולחנו של המלך. אחר כך טייל עמו המלך בגן הארמון, הראה לו דברים שונים וגילה לו חיבה יתירה.
כאשר הגיע הצהרים, אמר המלך אל האיש: "עתה רד למרתף הארמון, שם אצורות כל שכיות החמדה שלי. בפתח המרתף שהוא בית אוצרי, ימתין לך אדם אשר ימסור בידך שק גדול. אחר כך הוא יפתח בפניך את אוצרי, ותורשה לשהות בו עד רדת החשיכה. בפרק זמן זה תוכל למלא את השק בכל אשר תתאווה נפשך, וכל מה שתיטול יהיה שלך כפרס על שהצלתני".
ירד האיש למרתף, קיבל את השק ונכנס לאוצר. משהגיעה שעת בין הערביים התקהל קהל רב בפתח האוצר, הכל רצו לחזות באיש שהתעשר תוך שעות ספורות. משנפתחה הדלת, הופתעו כולם לראות את האיש יוצא כשהשק מקופל תחת בית שחיו, והוא מחייך חיוך רחב, חיוך של ניצחון. פה אחד שאלו כל הנוכחים: "מדוע השק ריק, למה לא ניצלת את ההזדמנות הגדולה להתעשר אשר ניתנה לך?". ענה האיש: "אל תחשבו שאני כל כך טיפש, וכי חשבתם שאפשר לנצל אותי לעבוד עבודות קשות באוצר המלך? מיד עם היכנסי לאוצר קיפלתי את השק והנחתיו מתחת לראשי ושכבתי לישון. ובאמת זה היה ניצול טוב של הזמן, כי אף אחד לא הפריע לי".
ברור הדבר כמה גדולה השטות שבהתנהגותו של האדם הפשוט הזה, את המתנה הגדולה שניתנה לו הוא הגדיר כניצול. לפיכך הוא בילה בשינה את זמן שהותו באוצר המלך, והחמיץ בכך הזדמנות חד-פעמית להתעשר. בדרך זו נוכל להתבונן גם במעשינו ולבדוק האם לעיתים התנהגותנו אינה דומה להתנהגותו של איש זה.
פרשת תרומה פותחת בציווי: "ויקחו לי תרומה". לכאורה צמד המילים "ויקחו לי", מהווה סתירה, כי "ויקחו" שייך לומר כאשר לוקחים ממישהו, אך כשמדובר במתן תרומה, היה צריך להיות כתוב: "ויתנו לי". דיוק זה מביא אותנו לידיעה חשובה וליסוד גדול בעניין קיום המצוות.
כיצד חש אדם הנותן נדבה לעני? האם הוא רואה את עצמו כנותן לעני או כמקבל ממנו? התחושה הפשוטה היא כמובן שאנו נותנים לעני, אבל חז"ל אמרו: "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית". כלומר, מה שנראה לנו כנתינה, הוא באמת לקיחה. כך לגבי כל המצוות – אמנם האדם משקיע מאונו ומהונו, אבל למעשה אין זו נתינה אלא לקיחה. הואיל והתועלת שהוא מפיק ממצווה זו או אחרת, היא גדולה לאין ערוך מהנתינה שלו.
בחיי היום יום אנו נתקלים בהבחנה מעין זו בהזדמנויות שונות. לדוגמא – אדם המפקיד כסף בבנק ועושה עיסקה בכספו. כלומר הבנק מפיק רווחים מהכסף שהופקד בידו, ומשתף בהם את המפקיד. נער הרואה את אביו מפקיד כספים בבנק, עלול לשאול אותו מדוע הוא נותן את הכסף לבנק. אך מי שמבין יודע שנתינה זו מביאה לידי לקיחה, שהרי בכך הוא נעשה שותף עם הבנק וצפויים לו רווחים.
זה פשר "ויקחו לי תרומה" – נתינה של כסף וזהב למשכן היא לקיחה מאין כמוה. ובזה אנו מגיעים לפרשת דרכים שאנו ניצבים לפניה מדי יום ביומו. כאשר אדם נדרש לעשות מצווה מסויימת, בין אם זו מצווה הנעשית בגוף ובין אם על ידי נתינת ממון, אומר היצר הרע שזוהי נתינה. לפי השקפתו האדם נדרש לוותר משלו, ויתור של כסף או ויתור של מאמץ. ומי שרואה זאת כנתינה, מתקשה לקיים את המצווה, כי קשה לו לתת.
אדם הרואה את הדברים במבט האמת, ויודע שקיום מצוות רק נראה כנתינה אך בפועל זוהי לקיחה. כשם שנתינה לאדם חשוב נחשבת כלקיחה, כי לכבוד תחשב הנתינה לאדם חשוב – כך כל מעשה מצווה וכל הימנעות מעבירה הם לנו כלקיחה. כל מי שסבור שבעשיית רצון הקב"ה האדם נדרש לתת לבורא, דומה לאותו אדם שראה את הזכות לקחת מאוצר המלך כחובה של נתינה. ממילא גם התוצאה של השקפה מעוותת זו, הינה זהה. כשם שהאדם ההוא "השכיל" לעשות והלך לישון במקום לאסוף אוצרות, כך גם הסובר שקיום מצוות הוא עול של נתינה ימנע מלקיים מצוות. ואמרה התורה: "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל).
מרכבה לשכינה
התורה הקדושה דומה לסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. זכינו שהקב"ה הוריד לנו ארצה מבית גנזיו את התורה, אשר על ידה יכולים אנו להעפיל אל המדרגות הנשגבות ביותר. ואף אם שיאים מרוממים אלה רחוקים וגבוהים לפי שעה מרבים מאיתנו, כדאית היא ההצצה לעבר הפסגות אשר אליהן נוכל להגיע על ידי התורה. כי עצם הידיעה במה אנו עוסקים, מעוררת ומעודדת גם את העומדים על השלבים הראשונים של הסולם.
חז"ל הציגו את הקשר בין הבורא התורה וישראל בדרך הבאה, וזו לשון המדרש: "ויקחו לי תרומה" – "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עימו. אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עימה, שנאמר "ויקחו לי תרומה".
משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש המלך ללכת לארצו ולקחתה עימו. אמר לו המלך (אביה של הבת): בתי שנתתי לך, יחידה היא. לפרוש ממנה, איני יכול, לומר לך אל תיקח אותה, גם איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, עשה לי קיטון אחד קטן שאוכל לדור בו אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי.
כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה. לפרוש ממנה, איני יכול. לומר לכם אל תטלוה, גם איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: "ועשו לי מקדש".
לפי פשט הדברים, מתואר כאן הידוק הקשר בין הקב"ה לבין ישראל באמצעות התורה. הקב"ה אינו יכול להיפרד מהתורה, ובגין כך זוכים ישראל ליתר קירבה אל הבורא, ולצורך זה נבנה המשכן. אמנם לפי זה יוצא שהמשמעות המעשית של דברי המדרש, מצטמצמת לתקופה שבה שרתה השכינה במשכן בלבד. אולם כשנעמיק בעניין ניווכח שישנה כאן משמעות נוספת, המלווה בלקח יפה לשעה ולדורות. חז"ל חושפים כאן את המטרה הנעלה והנשגבה, אשר לקראתה יכול ואף חייב כל איש ישראל לשאוף ולחתור. למעשה טומנת מטרה זו בחובה את השיא של ההתעלות והאושר, אשר אליו יכול כל בן תמותה להגיע.
הגר"ש וולבה שליט"א מפרש את דברי המדרש בספרו "עלי שור" על פי הב"ח באורח חיים בדרך הבאה:
אומר הב"ח: "ונראה שכוונת הבורא יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה, כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה, שלא תשתכח מאיתנו, שתתדבק נשמתנו וגופנו, רמ"ח איברים ושס"ה גידים, ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה שבתורה" – וממשיך הוא בדבריו: "ואם היו (בני דור בית ראשון) עוסקים בתורה על הכוונה הזאת, היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, היתה השכינה שוכנת בקירבם, כי היכל ה' המה. ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה, והארץ כולה היתה מאירה מכבודו".
'הקיטון' שהוא המשכן שעליו מדבר המדרש אינו משל על המשכן (בית המקדש) בלבד, אלא גם על "המשכן" שבתוך כל אחד ואחד, כמו שאמרו חז"ל: "ושכנתי בתוכם", כי כל מי שדבק בתורה, דבק בקב"ה שאינו נפרד מהתורה.
מקור האמונה
כאשר מדבר משה רבנו במשנה תורה על מעמד הר סיני הוא אמר לבני ישראל: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד). פסוק זה מדבר על ידיעת אמיתות אמנותנו הקדושה, על השגחה פרטית וכן על שאר יסודת האמונה. (השגחה פרטית נכללת ב"ה' הוא האלוקים", כי מזה משתמע שהקב"ה הוא השליט היחיד, ואין מלבדו שום כוח בעולם שביכולתו לפעול להרע או להיטיב). על עניינים אלה נאמר הפסוק: "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח". כי הכרה ברורה בזה באה אך ורק על ידי התורה וכל מה שלומד אדם יותר, הוא מכיר יותר אמיתותה ובירורה. כשם שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, כך מהווה לימוד התורה מקור לעיקר יסודות האמונה.
אחרי שראינו שמעמד הר סיני הוא מופת לאחדות הבורא והשגחתו ושאין עוד מלבדו, יש להבין מדוע לא ציוותה התורה לעשות זיכרון למעמד הר סיני כפי שציוותה על עשיית זכר ליציאת מצרים בדרכים שונות? התשובה פשוטה: ניסי יציאת מצרים נעשו רק בשעתם, לעומת זאת כל הגילויים הנוראים של מתן תורה ישנם בתורה עצמה. כל סודות מעשי בראשית ומעשי מרכבה גנוזים בתורה. במעמד הר סיני נאמר: "קול גדול ולא יסף", ותרגם אונקלוס: "ולא פסק", הרי שבתורה טמון ה"קול הגדול" של מתן תורה.
דוד המלך אומר: "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים יט), וממשיך לתאר את כבוד ה' המתגלה בבריאה. אחר כך נאמר: "תורת ה' תמימה" וכל יתר מעלות התורה. את הקשר מבאר הר"ן ואומר: שהבריאה מעידה על כבוד הקב"ה, אולם בתורה מתגלה כבודו עוד יותר! כל הדעת וההכרה באמונה ושמירת המצוות – הכל תלוי בלימוד התורה.
משה רבנו אומר: "ואתם, הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם היום" (דברים ד). על ידי הדביקות בבורא ועל ידי דביקות בתלמידי חכמים העוסקים בתורת אמת – זוכים לא רק לשכר מצוות תלמוד התורה השקולה כנגד כל התורה כולה, אלא זוכים לחיות באמונה על ידי אור התורה.
כנגד כולם
"נאים הם הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם" (אבות דר' נתן). כתב הג"ר שניאור קוטלר זצ"ל על המאמרים שכתב הג"ר אהרן זצ"ל בנושא לימוד התורה:
הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה של כל מהלך חייו ועבודתו, היה עול תורה. עול – ללא הפסק וללא היסח הדעת. "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד". ידועים כוחותיו הכבירים שהיו תופעה מפליאה בעולם. מעוף שכולו, תפיסתו כמהירות הבזק, תוקף כוח החשבון, רוחב ליבו ואור תבונתו – אך כל אלה חברו יחדיו אל עומק ריכוז המחשבה, היגיעה והעמל במידה בלתי משוערת, ורק בהם נקנו לו רובי תורתו. תמיד היה אומר שכל חיי אדם אינם מספיקים להכרה הטובה הגדולה על הזכות שזכה ללמוד תורה. (מתוך ההקדמה לספר "משנת רבי אהרן").
מי שיודע להכיר בטובה גדולה זו, ולהוקיר את גודל הזכות בלימוד התורה, פותח לעצמו פתח לעליה בתורה ולדביקות בה, ולעליה בסולם מעלותיה. אם נישא את עינינו השמימה וניווכח שאת קצהו העליון איננו רואים ומשיגים כלל, נוכל להעריך כראוי את הזכות לעלות שנפלה בחלקנו. ולא בכדי תיקנו שהלימוד מיד אחרי ברכת התורה יכלול את המשנה: "אלו דברים שאין להם שיעור", ואת המימרא: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה" וכו', כי אין שיעור למצוות תלמוד התורה השקולה כנגד כל המצוות – כנגד כולם.
"ווי העמודים וחשוקיהם כסף" (ליקו"מ ח"א, מא)
פדיון נפש והממון נקראים עמודים, כמו שכתוב (דברים יא): "ואת היקום אשר ברגליהם". כשהצדיק עושה פדיון נפש (להמתקת דינים) הוא מניח עליו את ידיו וצריך הוא לכוין מאוד מאוד. כי: שלוש פעמים המילה 'יד' ביגמטריא = מ"ב, ובשם זה – מ"ב, יש בו שבעה שמות וכל שם יש בו ו' (6) אותיות. וצריך הצדיק להמשיך ולכוין אליו את כל הווין שהם שבעת השמות שבכל אחד יש ו' אותיות, ולהמשיך אותם אל תוך הממון (לצורך פדיון הנפש) שנקרא עמודים. דבר זה נקרא: ווי העמודים, ועמודים אלו הם הרגליים, דהיינו העקבים, שהם בחינת דין ושם אוחזים החיצונים (הטומאה), ואי אפשר להמתיק את הדין אלא אם כן נמתק הוא בשורשו, ושורש הדין נמצא בבינה, ונאמר בזוהר: "בינה דינין מתערין מינה" – ובבינה נמצא שם מ"ב הנ"ל. לכן כשממשיך הצדיק את שם מ"ב לתוך העמודים, אזי הדינים נמתקים בשורשם, ולכן נאמר (שמות כז): "ווי העמודים וחשוקיהם כסף" – כי על ידי חשיקה והתחברות ווי עם העמודים, נעשה כסף שהוא חסד ואז נמתקים הדינים.
"ויקחו לי תרומה" (ליקו"מ ח"ב, ס)
אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיב): כשנתפס רבי עקיבא בבית האסורים על ידי המלכות (רומי), אמר לו רבי שמעון בר יוחאי: רבי, למדני תורה, כי אם לאו, אומר לאבי יוחאי ואמסור אותך למלכות.
דברים אלו תמוהים מאוד – שרבי שמעון בר יוחאי יאמר כדברים האלה לרבו, שימסור אותו למלכות? ומן הסתם ממילא היה רבי עקיבא בבית האסורים, וכשלא אמר לו רבי עקיבא דברי תורה גם כן היה הדבר לטובה.
דע, אדם שאומר דברי תורה ברבים, ותלמידים שאינם הגונים שומעים דברי תורה אלו, על ידי זה נעצרים הגשמים. כי על ידי כבוד התורה באים הגשמים, כמו שכתוב (שמות טז): "וכבוד ה' נראה בענן" – ועל ידי הענן בא הגשם.
אמרו חז"ל (חולין קלג) – אדם המלמד תלמיד שאינו הגון, הוא כאדם הזורק אבן למרקוליס, ופירשו מרקוליס = בחינת חילוף הכבוד. כי על ידי שמלמד תלמיד שאינו הגון ודברי התורה מגיעים אליו, נעשה החילוף של הכבוד שעל ידי כבוד זה באים הגשמים, ולא על ידי תלמיד הגון, ודבר זה הוא בחינת: נותן לכסיל כבוד – שכבוד התורה ניתן כביכול לכסיל, ועל ידי זה מקלקל את הגשמים שיורדים שלא בזמנם, כמו בזמן הקציר, שאז המטר מזיק מאוד לקציר.
לכן אמר רבי שמעון בר יוחאי לרבי עקיבא: למדני תורה ואם לאו וכו' – כי רבי עקיבא היה מקהיל קהילות ודורש ברבים דברי תורה. וסבר רבי שמעון שאולי מפני זה נתפס בבית האסורים, שאולי תלמידים ואנשים שאינם הגונים שמעו דברי תורה מפיו, כי חידושי תורה שמגלים ממשיכים אלוקות אל תוך מוחותיהם של השומעים, כמו שכתוב (שמות כה): "ויקחו לי תרומה" – כלומר שרוצים לקחת ולהמשיך אלוקותו יתברך, שנעשית רק על ידי התורה, לתוך מוחו של השומע, וזו לכאורה תפיסה. אבל למרות זאת, כשדברי תורה מגיעים לתלמיד הגון ונתפסים במוחו, לקב"ה יש נחת מכך. אך כשדברי תורה אלו נמשכים למוחו של אדם שאינו הגון נעשים הדברים כחילוף הכבוד, וכן כתפיסה ממש בתוך מוחו – ולכן עונשו הוא תפיסה.
כדי לזכך את הדורש צריך לבקש ממנו שיאמר דברי תורה וחידושי תורה ועל ידי כך יוכל לתקן עיניין זה, לכן ביקש רבי שמעון בר יוחאי מרבי עקיבא שיאמר לו דברי תורה. ואמר רבי שמעון שרבי עקיבא סירב לחדש בפניו גילוי תורה רק מהעובדה שלרבי עקיבא היתה מידת ענווה גדולה מאוד ולא רצה להגיע לגדלות וגאווה, שהיא המלכות התופסת, ולכן לא אמר חידושי תורה בבית האסורים, כדי שרבי שמעון לא יביאו בעל כורחו לגדלות וגאווה.
"מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" (ליקו"מ ח"ב, עא)
עיקר כבוד הקב"ה נתגלה רק על ידי האדם, כי הוא תכלית כל הנבראים שמגלים את כבודו של הבורא, לכן כשמתרבים הם, דהיינו על ידי ההולדה, על ידי זה מרבים את כבודו. ועיקר ההולדה הוא על ידי בחינת נועם העליון, כי אז מתעוררים שלהובין-דרחימותא אשר על ידם מתקיימת ההולדה ומתעוררת האהבה.
ודע, שנועם העליון שופע תמיד וצריך לקבלו על ידי שפע נועם-העליון, וכדי לקבל שפע זה צריך להכין כלי שנעשה על ידי הצדקה ונדיבות הלב, כמו שכתוב (שמות כה): "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו תרומתי" – כלומר שנפתח ונתנדב הלב, ועל ידי זה נפתחים שבילי הלב והופכים לשלהבת-דרחימותא הנמשכת מנועם העליון. ועיקר ההולדה הוא על ידי הצדקה, כמו שכתוב (הושע י): "זרעו לכם צדקה", וכן (בראשית לז): "אלה תולדות יעקב יוסף" – כי יעקב הוא בחינת צדקה, ויוסף הוא בחינת הנועם הנ"ל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור