פרשת “כי תבוא” – החלות הסודיות לכבוד שבת

פרשת "כי תבוא" – מפניני הפרשה והחלות הסודיות לכבוד שבת

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (דברים כ"ו, ב)

אין ספק שפרשת השבוע מלמדת אותנו הרבה מאד על עבודת המידות הפרטית והאישית שלנו בבחינת "סור מרע ועשה טוב". בעשייה זו יש המון נפלאות, טמון בחובה אינסוף פנינים. אחת מהן, היא לדעת ולהבין ששום דבר אינו שלנו, ושום דבר לא מגיע לנו. עלינו ללמוד לשלוט ביצרים , או לפחות להתחיל לרצות לעבוד על התאוות והמידות הרעות.

ההפך מתפיסת האגו השתלטנית, ששורשה בקליפת המן עמלק שאומרת הכל שלי והכל מגיע לי! Obvious isn't it?! 

אם כך, נשאלת השאלה, מאחר ואנחנו סופר אגואיסטיים ואנוכיים, הס מלהזכיר שמאוהבים קשות בעצמנו, איך וכיצד נוכל לתת לשם יתברך את הביכורים שהם הפירות הראשונים היפים והמשובחים – שהרי משובח ואיכותי הוא לעצמי.. איך וכיצד נוכל ללבב את הלב לאהוב את השם יתברך עד כדי כך שנרצה לתת לו את הטוב ביותר..? 

התפיסה התת מודעת הרווחת, עם כל הכבוד לכל אחד ואחת מאתנו שהרי ברור שאני קודם לכל, בראש ובראשונה אני, "אם אין אני לי, מי לי", באה תורתנו הקדושה ואומרת חביבי, עם כל הכבוד לך ולדמיונות הגדלות שלך יש פה היררכיה ולא אתה בראש הפירמידה, תכניס את עצמך קצת לענווה זה לא יזיק לך, מי שנמצא בראש הוא יחיד ומיוחד, הוא ורק הוא, כבוד בורא העולם.

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אלוהיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" זהו מצוות עשה אומר רש"י הקדוש, מהות האהבה להידבק באורו העליון כי זוהי נטייתה (של הנשמה שנחצבה מכיסא הכבוד, שם שורשה).

בכל לבבך : שלא יהיה לבך חלוק על המקום. שתהיה עם הקב"ה בכל ליבך.

בכל נפשך : אפילו נוטל נפשך (היינו אתה גוסס על ערש דווי)

בכל מאודך : בכל מידה ומידה שמודד לך, בין במידה טובה ובין במידת פורענות (כלומר בין כשטוב לך ומושפעים עלייך חסדים ושפעים משמיים ובין כאשר יש ח"ו דינים)

במצווה "אהבת השם" עולה תמיהה גדולה, כיצד ניתן לצוות אדם לאהוב, והרי אהבה היא עניין רגשי. המה גם, שאהבה אחת מהשתיים, הולכת ומתפתחת או הולכת ופוחתת.

אז אם כך האיך היא הדרך לאהבתו וליראתו?

בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד המלך: "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי". (משנה תורה, הלכות יסוד התורה, פרק ב' , הלכה ב)

"בספר המצוות" לרמב"ם, שם כתב שהדרך לאהבתו היא על ידי התבוננות במצוות התורה: "שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווי ופועלותיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגת תכלית התענוג וזוהי האהבה המצווה עלינו".

על לבבך: שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה עולם. כלומר שעם ההתבוננות בתורה תתיישב האהבה בלב בהכרח..

וכן עצת העצות של רבנו הקדוש, רבי נחמן שאומר, התפילה (ההתבודדות) היא השער דרכה אלא נכנסים בעבודת השם פנימה. התפילה היא זו שמעוררת את הלב לאהוב ,להרגיש ולהתחבר. ההתבודדות מחברת אותנו באופן העמוק, השורשי והמהותי ביותר  אל אבא שבשמיים, מקשרת אותנו לבוראנו ולשורשנו בקשר אמיץ עבותות שלא ניתן לנתקו לעולם, וככזה איך לא ניתן לקדוש ברוך הוא את הביכורים..? כעת נאמר Obvious שכן.. ברכה והצלחה!

פינת הקואצ'ינג :  בשבילי? ברור שהכי טוב בעולם!

האדם הכי קרוב לעצמו, וככזה הוא חי בתוך בועת אגוצנטריות שבו הוא מרכז ובועת העולם. אני הכי טוב, הכי חשוב, לי מגיע הכי טוב וככזה גם דואג הכי לעצמו (במהות שלנו נולדנו ככה עם יצר הרע שכזה, אבל מחובתנו להילחם בו).

באה תורתנו הקדושה ואומרת ההפך. אדוני וגברתי הנכבדים, צאו מבועת האשליה שלכם שאתם הכי הכי.. ועם כל הכבוד לך בן אדם, אתה אומנם חשוב ומאד שהרי כל העולם לא נברא אלא בשבילך, ברם, יחד עם זאת – עלייך לאצת מתוך בועות "האני" ולראות את האחר, הזולת ולהתייחס גם אליו, ואולי אפילו בעיקר אליו. ובכך שתראה, תתייחס, תבחין ותחוש באחר ממילא תוכל לצאת מהבועה של עצמך ואולי גם תתקדם צעד קדימה בכך שתשאף לתת מעצמך. ובעיקר לאהוב את האחר וגם את בורא העולם.

"החלות הסודיות" לכבוד שבת 

בתקופת האר"י ז"ל חי בצפת יהודי פשוט ותמים שאהב מאד את השם יתברך. יום אחד הוא החליט להביא לשם מתנה כאות תודה – חלות של שבת, צרף לזה פתק בכתב ידו וכך כתב: "אנא השם קבל את מתנתי, חלות לשבת, ממני אוהבך". שם בארון הקודש של

בית הכנסת ושמח בזה מאד.

גבאי בית הכנסת שהיה מגיע לפני התפילה מצא בארון הקודש זוג חלות של שבת, התפלא מאד מאין וכיצד הגיעו, לקח אותם לעצמו ושמח בהם בשבת.

וכך המקרה חזר על עצמו שבוע אחרי שבוע. היהודי התמים היה שמח וטוב לו, חשב שהשם באמת לוקח לו את החלות.

יום אחד נפגש היהודי אופה החלות עם הגבאי ונפתרה התעלומה – מיהו זה שמביא את החלות הסודיות..

הגבאי כעס מאד על היהודי, ביזה אותו, העליב והשפיל אותו עד עמקי נשמתו, אמר לו "מי אתה חושב את עצמך..? נראה לך שהשם באמת לוקח לך את החלות שלך?? לא טיפש, זה אני..".

מכירים ההרגשה שנעלבים כל כך שאפילו מילה לא יכולים להוציא מהפה?? ובכן, כך קרה ליהודי המתוק שלנו. היהודי התמים והפשוט שעשה למען השם יתברך מכל הלב בתמימות ובפשטות נעלב עד עמקי נשמתו, מחה דמעה והלך לביתו.

את כל זה ראה האר"י ז"ל ברוח קודשו ומיד קרא לגבאי החצוף ואמר לו: "דע לך שמעשה תמים ופשוט זה של היהודי היה יקר מאד מאד בעיני השם יתברך, זה עשה נחת רוח גדולה מאד בשמיים ושמח את הקדוש ברוך הוא. ואתה בחוצפתך עצרת את כל זה, הפסקת את נחת הרוח בחושבך שאתה טוב יותר ממנו, התגאתה עליו והעלבת אותו. כעת נגזר עלייך משמיים שלא תסיים את השנה.."

כמה אנחנו צריכים להיזהר בכבוד הזולת לא להעליב, לא לפגוע ולדבר יפה, ובטח לא להתגאות ולחשוב שהמעשים שלי טובים משל האחר, כי באמת השם יתברך אוהב יהודים שמתנהגים שבמחה, בפשטות ובתמימות ולפעמים המעשים שלהם הם אלו שמצילים את כל העולם כולו..   לכבד ולאהוב כל יהודי!