צדיק

 

מנהיג האמת של הדור צריך שיהיה צדיק גדול באמת, כלומר שיהיה קדוש ופרוש גדול מתאוות המשגל בקדושה גדולה, ואז דווקא הוא ראוי להיות מנהיג ישראל. ואזי על ידי הסתכלותו לבד שמסתכל בכל אחד מישראל, על ידי זה מאיר ומתנוצץ מוחו ושכלו של כל אחד ואחד, ועל ידי זה מחלק להם גדולה לכל אחד כראוי לו לפי התנוצצות מוחו. ועל ידי זה זוכה כל אחד לחדש חידושי תורה כראוי לו. וגם נמשך על כל אחד קדושה ופרישות מהתאווה הנ"ל, על ידי המנהיג שהוא קדוש גדול, ועל ידי זה זוכים לבושה ותשובה. כמו כן זוכים גם לענווה אמיתית שהיא בחינת חיים נצחיים של העולם הבא. אבל כשאין לישראל, חלילה, מנהיג כזה, אזי כל העולם מבולבל וכל הרוצה ליטול את השם נוטל כמו שמתנהג עכשיו בענוונותינו הרבים.

 

 

פעם אמר רבי נתן: "עוד אתפאר לפני כסא הכבוד, על שהחזרתי בתשובה שני אנשים ירודים כאלה".

 

האחד – היה "הגרמני", שכינוהו "דער דייטשל", שנכנס פעם בשבת לקלויז שבברסלב, בעת שאמרו הקהל קדושת "כתר", וכשהרים ידיו, הבחינו אנשי שלומנו בדיו שהכתים את ידיו, בעת שכתב בעבודתו בעצם יום השבת, כי היה פקיד בעיריה. ורצו כמה אנשי שלומנו לגעור בו ולגרשו מבית המדרש, אולם רבי נתן עיכב בעדם ולא הניח להם להרע לו, ואמר להם: "הרי כשנכנס אלינו, לא נכנס ללא שום סיבה ובודאי חושב על תשובה, כי לבתי כנסיות אחרים לא הניחו לו להיכנס" – ובגלל זה באמת התקרב אחר כך לאנשי שלומנו ונעשה לירא וכשר.

 

השני – היה אדם שלמד ספרי השכלה ובא אל רבי יצחק, בן רבי נתן, שהיה כידוע מנהל הדואר בעיר טולטשין, וביקש ממנו שישאיר לו מקום בעגלת הדואר הנוסעת לברלין, כי חפץ היה לנסוע לשם, מחמת ששם גרו ראשי המשכילים, כידוע, והוא רצה ללמוד מהם. בדיוק אז בא רבי נתן אל בנו רבי יצחק לבית הדואר, וכשהביט האיש ההוא בפניו של רבי נתן, מצא רבי נתן חן בעיניו מאוד, ושאל את רבי יצחק על רבי נתן: "מי הוא, האדם הזה?"

ענה לו רבי יצחק: "זהו אדוני אבי".

שאלו: "האם יכול אני לדבר עמו?"

ענה לו רבי יצחק: "בודאי!".

והתחיל לדבר עם רבי נתן, והחזירו כבר אז בתשובה, ושוב לא נסע יותר לברלין, רק נשאר אצל רבי נתן ונעשה ירא וכשר בזכותו.

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.