קורבן אופנה

מה לעשות שבבית בו גדלתי ‘גדול
הדור’ היה ג’יאני ורסצ’ה ועונת החגים
הייתה שבוע האופנה בפריז? שג’ינס
טוב זה לא משהו שמזלזלים בו, ותמיד
אפשר לרדת עוד כמה גרמים לטובת
עם ישראל?

גדלתי בבית שבו ‘גדול הדור’ היה ג’יאני ורסצ’ה ועונת החגים הייתה שבוע האופנה בפריז. מאז שעמדתי על דעתי, הוסבר לי שג’ינס טוב זה לא דבר שיש לזלזל בו ושכמה שאת רזה, תמיד אפשר לרדת עוד כמה גרמים לטובת עם ישראל.

ואז.. חזרתי בתשובה. באמת התחברתי לכל הקטע, אבל הנושא האופנתי היה מבחינתי קריעת ים סוף אמיתית.

כשאמא שלי הבינה לאן נושבת הרוח, בהתחלה היא ניסתה להתנגד בכל כוחה. אחרי החצאית והשרוולים היא חשבה שכבר עברנו את הגרוע מכל, אבל המטפחת הייתה הקש ששבר את גב הגמל. זו הייתה שנאה ממבט ראשון והיא קראה לה "הסמרטוט", דבר שבהחלט לא הקל עלי את המעבר הקשה ממילא. בשלב הזה היא הבינה שזה הסוף וישבה עלי שבעת סטייל – לא לפני שהשביעה אותי להוריש לה את ג’ינס המותג שקניתי ב-150$ בארה"ב מספר חודשים קודם לכן.

ועם כל האמור, מאותו זמן ועד לפני כמה חודשים כנראה שלא התייאשתי. בכל פעם שהייתי הולכת לפגוש אותה, הייתי עושה מאמצים עילאיים לא להיראות כמו סיוט המאה-שערים שהיה לה (ומסתבר שגם לי) בראש. אם כי במהלך השנים ועם הילדים בסביבתי הטבעית נרגעתי וסימנתי ציוני דרך חדשים בהתחזקות בצניעות, בכל פעם שהייתי צריכה לפגוש אותה הייתי עוטה על עצמי את מיטב מחלצותיי, ולא אחת אפילו את בגדי השבת(!) כדי שיראו שלמרות שחזרתי בתשובה אני עדיין עומדת בקריטריונים. במאמצי-על הייתי מוודאת שכל פרט מונח במקומו, ואפילו את הילדים הייתי חונטת בבגדיהם המגניבים ביותר ומנסה להסוות את העובדה שהם, מה לעשות, דוסים.

ועם כל המאמץ, בכל פעם שהייתי מגיעה אליה, בשנייה שהייתי נכנסת הביתה היא הייתה מוצאת סדק בחומת ההגנה שלי. ‘יש לך רכבת בגרביון’, ‘הילדה עם נזלת, למה את כל כך מזניחה אותה?’ ואני… הייתי פשוט מתפרקת. אחרי כל המאמצים זה מה שאני מקבלת! וכך הייתי מוצאת את עצמי לבושה בבגדי השבת שלי ביום חול קיצי במושב במרכז הארץ, כשכולם מסביבי מטופפים בכפכפי ריף קלילות וטי-שירטים ממותגים, מזיעה מתחת לגרביון והמטפחת הקשורה בהידוק. מושפלת ומנוצחת.

עד שהחלטתי די. נמאס לי. נמאס לי להתאמץ בשבילה ולקבל את ההשפלה הזאת. מעכשיו אני באה אליה ככה, כמו שאני.

ובאמת, יום חמישי אחד אחרי בישולים קדחתניים לכבוד שאבעס, עם חצאית שלא יצאה זה עתה מהכביסה (בלשון המעטה), מטפחת שחורה מזן מאה שערים וסוודר בניחוח שניצלים מטוגנים הייתי צריכה לקפוץ אליה. במרדנות מהולה בתבוסה החלטתי שאני לא מחליפה בגדים. ככה אני אבוא אליה ושתרד עלי כמה שהיא רוצה. לפחות אני לא ארגיש שהתאמצתי לחינם.

נכנסתי לבית בציפייה למטח היריות הקבוע (ועוד יותר מזה) ובמקומו, להפתעתי הרבה, היא הביטה בי ואמרה: "את נראית ממש טוב. ירדת במשקל?"

"ממש לא, האמת שעוד יש לי 5 קילו מהלידה של האחרון" אמרתי בלקוניות.

"באמת? לא רואים! ומאיפה החצאית היפה הזאת?"

"זאת? 80 ש"ח בעודפים".

"ממש יפה. והסוודר שלך? זה חדש?"

תוך בליעת תדהמתי עניתי "לא, יש לי אותו מההיריון של השנייה".

"מאוד מחמיא לך".

בדקתי היטב שהיא לא מסתלבטת עלי. היא לא. ועכשיו מגיע הפאנצ’ליין.

"מאיפה המטפחת שלך? היא נורא יפה".

זהו, כאן כבר התחלתי להרגיש שיד השם בדבר. אמא שלי, אומרת המטפחת ולא הסמרטוט ועוד שהיא יפה? אני מתעלפת. הרגשתי שהוא אומר לי – תראי, העולם רוצה אותך טבעית. המאמץ הזה, זה מה שמכוער! מי שרואה אותו פשוט רואה את הכיעור שבו, וכשאת טבעית ורפויה כולם רואים את היופי שלך, את מה שקורן ממך. את זה כולם רוצים. פשוט להיות רפויים, רק שרוב האנשים מנסים להשיג את המראה הזה בכל כך הרבה מאמץ. תהיי את ותפסיקי לחשבן לכולם ותראי איך הם יאהבו אותך.

זהו, סוף טוב כמעט הכל טוב. מאותו יום אני כבר לא לובשת בגדי שבת כשאני באה לבקר אותה. אני באה כמו שאני לוקחת את הילדים מהגן – טבעית, פשוטה, אבל לא מוזנחת. ההערות פחתו כמעט ללא כלום. מדי פעם כמובן שהיא חייבת להגיד משהו, בכל זאת, יש לה את האמונה שלה. אבל המסר הופנם אצלי טוב טוב. וכל פעם שאני שוכחת אותו אני מרגישה שהשם שוב מראה לי. תפסיקי כבר להתאמץ! תביני, כמו שעשיתי אותך זה הכי טוב בעולם וכל מה שאת חושבת להוסיף על זה, פשוט גורע.

(באדיבות סיהרא פורטל נשים מבית לב הדברים)