קחו את זה ללב
'שלום, נניח שתהיה רופא מפורסם ותרוויח הרבה כסף. האם זה נשמע לך הגיוני להשקיע זמן ומאמצים ובסוף לסיים בתוך בור באדמה?' הרב שלום ארוש לקח את זה ללב.
את הדברים הבאים אמרתי ביום האחרון ב'שבעה' של אדם יקר, שלמה בן שמואל ורבקה ז"ל, אביו של מנכ"ל האתר – יוסף נחמה הי"ו, דיבורים שחיזקו אותי עוד מהזמן שהם קרו ובכל פעם שאני מספר אותם אני מתחזק מחדש.
החכם באדם, שלמה המלך ע"ה, אומר: "טוב ללכת לבית האבל מלכת אל בית המשתה, באשר, הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל ליבו" (קהילת ז, ב).
אף אחד לא חושב על משמעות החיים כשהשמש זורחת והציפורים מצייצות לו, בימים הטובים שהוא נהנה לו מסטייק טוב וכוס בירה. אבל כשמגיע הרגע בו אנו נפרדים מאדם יקר וקרוב לליבנו, פתאום אנחנו מתחילים לחשוב.
זו הסיבה שלוויה מאתגרת את הפנימיות שלנו יותר מאשר מסיבה, או "בית המשתה" כפי שאומר שלמה המלך ע"ה. כל אדם עם שכל בקדקודו יודע שלוויה היא סוף השהות של האדם עלי אדמות. ועדיין, מפליא לגלות איך אנשים מתעלמים מהמסר של שלמה המלך ע"ה – "והחי ייתן אל ליבו", שצריך לקחת את המסר הזה ללב, להפנים אותו ולחיות איתו.
הפסוק הזה הפך אותי לאדם מאמין, למי שאני. והרשו לי לספר לכם קצת על עצמי.
כשלמדתי בתיכון הייתי רחוק מאוד מתורה ומצוות. למרות שהוריי ע"ה היו אנשים יראי שמים ושומרי תורה ומצוות, לא למדתי בבית ספר דתי וגם החברים שלי לא היו דתיים. בשירות הצבאי שלי, אני זוכר, שאפילו לא צמתי ביום כיפור ולא הקפדתי בכלל על אכילת מצה בפסח, השם ירחם. כזה רחוק הייתי. ועדיין, הקב"ה בירך אותי עם היגיון בריא ואמונה פשוטה. לא נכנעתי ללחצים חברתיים כשזה הגיע לדברים, למשל, שהזיקו לבריאות כמו סיגריות ואלכוהול. נהניתי מהחופש שלי, שהיה חופש נטול תלותיות בחומרים ממכרים.
בצבא, החברים שליו היו צוחקים שלא עישנתי או שתיתי איתם, לא הייתי 'אחד מהחבר'ה' כדבריהם. אבל אני זוכר היטב חורף אחד, כשהבסיס שלנו היה מכוסה בשלג, האספקה לא הגיעה בגלל השלג ובקנטינה של הבסיס לא נותרה אפילו סיגריה אחת. החברים שלי התחילו להשתגע בלי ניקוטין והם החלו לחפש בבסיס בדלי סיגריות, רק כדי 'לזכות' בשאיפה-שתיים של הרעל הזה. בסוף הייתי אני זה שצחק עליהם. אני זוכר שהם התנהגו ממש בצורה מגוחכת. 'המכורים המגוחכים' הייתי מכנה אותם. ואני? אני לא הפסקתי ליהנות מהחופש שלי…
מאמרים נוספים בנושא:
כשמלחמת יום הכיפורים פרצה, בשנת 1973, הייתי חובש קרבי מוטס ביחידה שהיום נקראת יחידת חילוץ 669. התפקיד העיקרי שלנו באותם ימים היה לחלץ חיילים שנפצעו או נהרגו משטח המלחמה, ולצערנו היו הרבה. היינו שלושה מסוקי חילוץ ובכל מסוק ארבעה אנשי צוות. במצב כזה, כל אדם עם היגיון בריא ופשוט היה חושב שהמפגש התמידי עם המוות או מקרי פציעה קשים מאוד, היה גורם לנו להתעורר, לחשוב קצת יותר לעומק על החיים, נכון? אבל לא אנחנו, אפילו לא מחשבה אחת קטנה בכיוון. כולנו נשארנו במקום שלנו, בחיי העולם הזה…
במידה מסוימת, כמנגנון הגנה פסיכולוגי, ניסינו להפיג את התחושות הקשות שליוו אותנו אחרי המפגש עם המוות. למשל, היינו מספרים בדיחות על מה שראינו וחווינו כדי להפיג את ההרגשה הקשה. כן, אלו היו בדיחות ואמירות מזעזעות. אדם שלא היה שם לעולם לא יכול להבין איך בכלל אפשר לספר בדיחות כאלה. אבל הפעולה הזו שמרה לנו על השפיות, משיגעון שארב לנו בכל פעם שחילצנו חייל הרוג או פצוע בצורה מזעזעת משדה הקרב. הייתה לנו עבודה לעשות ולא יכולנו לאפשר לעצמנו להתפרק רגשית, או ליפול לזרועותיהם הפתוחות של הרגשות השליליים שארבו לנו תמיד.
תמיד חשבתי שמוות שייך למתים, למוות עצמו. אף פעם לא 'התחברתי' למושג הזה וגם לא עצרתי לחשוב, שאולי יום אחד אהיה באותה סירה, באותו מקום שהם מגיעים אליו.
אחרי המלחמה, כשארבעה חברים שלי, ארבעה אנשי צוות של אחד המסוקים מהיחידה, נהרגו בתאונת מסוקים באחד האימונים שעשינו. זה היה ב – 1974. אולי עכשיו יבוא השינוי המיוחל? ההתבוננות על משמעות החיים? לא. עדיין אחזתי בגישה הנונשלנטית שאפיינה אותי, אפילו אחרי הלוויות של ארבעת החברים שלנו שהתקיימו כולן ביום אחד!
יום אחד זה קרה.
עיינתי בדבריו של שלמה המלך ע"ה, לצורך הבנה של משהו, ופתאום ראיתי את המילים "והחי ייתן אל ליבו". באותו רגע ממש המילים האלה נכנסו לי ללב כמו חיצים שנורו מהקשת מטווח אפס.
אלו היו הימים של שאיפות גדולות בחיים. רציתי להיות רופא גדול ולהרוויח הרבה כסף. יום אחד שאלתי את עצמי, 'שלום, נניח שתצליח ותהיה איזה פיזיקאי או רופא מפורסם (הייתי טוב בתחומים האלה) ותרוויח הרבה כסף. האם זה נשמע לך הגיוני להשקיע זמן ומאמצים, ורק השם יודע כמה, בעולם הזה, ובסוף אתה מסיים את החיים ונטמן בקבר בעומק שני מטר מתחת לאדמה? מה שווה כל מה שתשיג בעולם הזה אם בסוף אנחנו הופכים לעפר ואפר? האם זה מה ששווה האדם?'
היו לי הרבה שאלות, טונות של שאלות, שלא שאלתי אף אחד רק הפניתי אותן לבורא עולם, אם הוא באמת קיים שם…
חיפשתי באמת ובתמים תשובות לשאלות שלי, והקב"ה נתן לי אותן. אם האדם הוא רק גוף, אז אין שום היגיון אם בסופו של יום הוא מסיים את חייו בקבר. הקב"ה הסב את תשומת ליבי לדבר יקר שקיים בי – הנשמה, חתיכה ממנו שקיימת בגוף שלי, ההיבט הרוחני שהוא לא רק האדם האמיתי אלא בעיקר ניצוץ עצום מבורא עולם. וכפי שהקב"ה הוא נצחי, כך הנשמה. בנקודה זו החיים החלו להישמע לי הגיוניים יותר.
אף אחד לא דיבר איתי ואף אחד לא שכנע אותי. רק הפסוק של שלמה המלך היה מי שאתגר אותי, את המחשבה שלי לעומק על הדברים, והוציא החוצה את היהודי המאמין שבתוכי. אחד הדברים שהייתי מספיק בר מזל ללמוד היה, שאם אדם באמת פונה לבורא עולם, הוא עונה לו. מאז, לא הפסקתי לדבר עם הקב"ה, כל זמן שאני יכול והיכן שאני נמצא – אני מדבר איתו, וכמה שיותר כך טוב יותר.
"והחי ייתן אל ליבו".
אפשר ליישם את הפסוק הזה גם באופן הזה – אם אדם לא נותן לליבו את המסר של המוות, מפנים ולוקח את התובנות הללו לליבו ומתחיל להתבונן ולבחון את הדברים, לברר מה הוא עושה עם החיים שלו, אז הוא למעשה נחשב למת, כי "החי ייתן אל ליבו"!
החיים עוברים כצל חולף. כדאי שניקח ללב את הצידה הקטנה והמיוחדת הזו, אי אפשר לדעת באיזה רגע היא תהווה לנו משענת, מקום להניח עליו את הראש ולומר לבורא עולם תודה על הגילוי הנפלא הזה.
ג' טבת התשע"ח
12/21/2017
אששש
אין על הרב שלום ארוש!!!!
ג' טבת התשע"ח
12/21/2017
אין על הרב שלום ארוש!!!!