רגישות חברתית
לא סתם אומרים שרגישות חברתית היא הכלי החזק שיש המייצר לנו ערך ודימוי עצמי גבוה ומאפשרת לנו להתעלות מעל הקיצוניות שהחברה שלנו לקתה בה. שרון רוטר עם זווית ראיה.
כמה קל לתת עצות לאחרים, במיוחד כשמישהו מספר לכם את מצוקותיו ואתם מנסים להבין איפה הוא לא דייק ומה הוא היה יכול לעשות כדי לא להיקלע למצב הזה.
ככה זה, אנחנו אלופים בלעזור לאחרים. למה? כי מבחוץ הרבה יותר קל לשקף.
עם בתי בת העשרה אני מזהה את חוסר הדיוק בקלות, רק שלא פשוט להעביר לה את המסר. כשאני מנסה לשקף לה את התנהגותה היא אומרת "את תמיד נגדי". מנקודת מבטה היא ודאי צודקת בתחושתה. כשאני מנסה להראות לה את נקודת המבט של הצד השני, נדמה לה שאני מצדיקה אותם במקום להבין ולהזדהות איתה.
בגיל הזה יש מאבק לא פשוט עם האגו שמאיים להשתלט ולחסום כל אפשרות לצאת מעצמך ולראות את האחר, ומספק את כל התירוצים מדוע אנחנו צודקים והשני טועה. בגיל הזה הכל עדיין שחור ולבן, ועם זאת, מתחיל גם רצון לחיות באווירה של שלום (במיוחד עם החברות, עם ההורים זה עדיין בחזקת "מוכרחים"). בפעמים בהן היא נכנסת לתסבוכת חברתית, היא כבר מוכנה לוותר על "הצדק" בעד "השלום".
איך עוזרים לילדים להבין ולקבל את העובדה שגם להם יש חלק בתסבוכת שנוצרה? איך מעבירים את חוסר התקשורת? את נקודות המבט השונות?
בלי שקבעתי עם עצמי מראש, אני שמה לב לכך שמאוד חשוב לי לגרום לילדות שלי להיות רגישות לסביבה. אני משתמשת בכל האמצעים שביכולתי על מנת לגרום להן לראות ולהבין את הצד השני.
"דמייני לעצמך איך המורה הרגישה כשיצאת מהכיתה בכעס", אני מנסה עם הקטנה הדרמתית שלי. "דמייני שאת המורה ועכשיו יש ילדה שאמרת לה 'לא' והיא כל כך כעסה עד שיצאה בחוצפה., וגם אם לא אכפת לך שפגעו בכבודך, עשו זאת מול שלושים בנות אחרות שעשויות ללמוד מההתנהגות הזו".
מאמרים נוספים בנושא:
כך אני מסבירה גם את המדריכה בתנועת הנוער, את החברה שהתערבה בסכסוך לא לה והחריפה את המצב, ואת האחות שהתעצבנה שהיא לקחה לה את החצאית שלה. או אז, מגיעה האמירה "את תמיד נגדי", ואני כמובן עונה "אני תמיד בעדך ובעד שלא תסבלי".
בתי הבכורה כבר התחילה לקלוט את העניין. "תגידי למורה סליחה וזהו" היא מייעצת לקטנה. "מה פתאום שאגיד סליחה אם אני לא אשמה?", היא נרעשת ועדיין לא קולטת שעדיף לה לסגור עניין בשקט, להבין שגם אם היא מרגישה לא אשמה בוודאי יש סיבה שפנו דווקא אליה. וגם אם היא באמת חפה מפשע, זאת תמיד הדרך לסגור את העניין בפשטות, ביעילות ובשקט.
רגישות חברתית היא הכלה, קירוב והבנה, אהבה והמסר האדיר: יש מה ללמוד מהאחר!
רגישות חברתית חשובה, כי היא מאפשרת לנו להתעלות מעל הקיצוניות שהחברה שלנו לקתה בה, מעל שיח החרשים, מעל התחושה שהשני לא מבין אותי באמת ושלא יעזור כמה אסביר – הוא לעולם לא יבין.
רגישות חברתית חשובה, במיוחד בדור שמתקשר דרך מסכים וקל יותר לכתוב מה שרוצים כשאין מולך פנים.
רגישות חברתית עשויה לגרום להכלה, לקירוב, להבנה שלכולנו יש דברים שחשובים לנו גם אם לאלוקים שלו לא קוראים "אלוקי היהודים" אלא "אומנות חזותית".
אם נשכיל להבין שהשני הוא מראה המשקפת לנו נקודה לא מדויקת בהתנהלות שלנו, נוכל לאהוב אחד את השני באמת. הרי תמיד יש מה ללמוד מהאחר, ותמיד הסכסוך או הוויכוח נובע מחוסר יכולת להבין או לתקשר.
אם נצליח לחנך את ילדינו להיות רגישים באמת, להודות בחלק בו הם זייפו ולחתור תמיד לפיוס, נפתח פתח לתקווה, פתח לשלום על ישראל.
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור