רואה את הנולדים

שלושים אלף תינוקות לא נולדים ביום אחד. תשאלו את במבי, מיילדת עם וותק של 50 שנה מה עושה קול הבכי המתוק שזה עתה הגיח לאוויר העולם. ראיון עם רחל שלקובסקי "במבי".

5 דק' קריאה

איילה ברנד

פורסם בתאריך 05.04.21

שלושים אלף תינוקות לא נולדים ביום אחד. תשאלו את במבי, מיילדת עם וותק של 50 שנה מה עושה קול הבכי המתוק שזה עתה הגיח לאוויר העולם. ראיון עם מי שראתה את הנולדים, רחל שלקובסקי "במבי".
 
 
לו הייתה מתקיימת תחרות עולמית תחת הכותרת: "הרואה את הנולד", סביר להניח שרחל שלקובסקי הייתה זוכה במדליה בהיותה אחת המיילדות הוותיקות בארץ.
 
רחל יילדה בחייה יותר מ-30,000 תינוקות. כן, קראתם נכון. יותר משלושים אלף פעמים היא סייעה בהבאת ילדים לעולם, הייתה שותפה לשמחה הגדולה, ציפתה לשמוע את קול הבכי המביא הקלה ללבבות הולמים ואמרה לאמהות המאושרות – "מזל טוב".
 
שלושים אלף תינוקות לא מיילדים ביום אחד. גם לא בשנה אחת. אף לא בעשור. חמישים שנות מיילדות נזקפות לזכותה של רחל, ואם עדיין לא הבנתם במי מדובר, אין ספק שהשם 'במבי' ידבר אליכם יותר.
 
"במבי הוא קיצור של במברגר, שם נעוריי", היא מסבירה את פשר השם הלקוח מהאגדות שהוצמד לה. אבל גם אם השם 'במבי' לא נלקח מהאגדות, אין ספק שאגדות נקשרו לראשה של במבי, ולא בכדי מכנים אותה 'המיילדת האגדית של שערי צדק'.
 
בצניעות אופיינית פוטרת אותנו במבי בלא כלום כשאנו שואלים אותה בשל מה נקשרו כתרים של שבחים לראשה. "סתם", היא מתחמקת, "ממש סתם. רק בגלל הוותק". במבי משתמשת בהומור כדי לחזק את דבריה: "שאלו פעם אנגלי אחד, איך זה שהדשא שלו יפה כל כך, תשובתו הייתה פשוטה בתכלית: 'דשא שגוזמים אותו במשך 600 שנה הוא יפה', ענה תשובה אנגלית טיפוסית". זו דרכה של במבי לומר לנו שמלבד ותק רב אין דבר נוסף המייחד אותה. וכך, למרות ניסיונותינו לשמוע מפיה של במבי על המייחד אותה כמיילדת, היא העדיפה להתמקד ב'חמישים שנות מיילדות' ולא בה. חמישים שנה באמת לא חולפות ביעף, ויעידו על כך שלושה דורות שיילדה במבי. כן, גם זה קרה, ויותר מפעם אחת, שבמבי יילדה את הסבתא, את הבת וגם את הנכדות.
 
החלטות הרות גורל
 
חמישים שנה חלפו מאז דרכו רגליה של רחק שלקובסקי לראשונה בחדר הלידה של המרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, חמישים שנה ומרחק חמישים אלף שנות אור.
 
"לפני חמישים שנה כשהתחלתי את עבודתי בחדר הלידה של 'שערי צדק' עמד מספר הלידות על 80-100 לחודש, היו ארבע משרות מלאות של אחיות ועוד חצי משרה. בכל בית החולים היו שני רופאים תורנים, אחד מהם היה אחראי על מחלקה כירורגית ועל חדר לידה והידע שלו בנושא, סליחה שאני אומרת, היה מוגבל מאוד. יותר מפעם אחת קרה שהמיילדת הייתה צריכה להתמודד לבד במשמרת וזו אחריות כבדה ומפחידה כי מדובר בקבלת החלטות הרות גורל העלולות לקבוע את חייהם או חלילה את מותם של האם ו/או תינוקה".
 
רק לשם השוואה מספרית: היום עומד מספר הלידות במחלקה על 1100-1200 לחודש. לפני 30 שנה, כאשר שערי צדק עבר ממשכנו הוותיק ברחוב יפו למשכנו החדש והנוכחי, היו 450 לידות בחודש. נכון להיום ממתינות ליולדות 150 מיטות מוצעות בשלוש מחלקות שונות, 13 חדרי לידה, שלוש מיילדות בכל משמרת 10-12 מיילדות וצוות נלווה. בשעות הבוקר יש בחדרי הקבלה והלידה 6 רופאים, ובשעות הערב והלילה 3-4 רופאים. אז חמישים שנה עשו משהו, ככל הנראה.
 
"השינוי עצום", אומרת במבי. "מלבד סדרי הגודל, המחשב הכניס שינויים בכל מקצועות העולם, כולל הרפואה. הוא שינה את פני בית החולים. בעבר האמצעי היחיד לשמוע דופק של תינוק היה סטטוסקופ. לא קיבלנו תרשים של מוניטור. ההחלטות ללכת לניתוח קיסרי היו הרבה פחות ברורות, הסיכונים היו הרבה יותר גדולים. תמותה סב לידתית (סמוך למועד הלידה או לאחריה) של תינוקות – הייתה 10 אחוז. היום היא עומדת על פחות מחצי אחוז".
 
הרבה יותר מעבודה
 
בבית החולים של פעם לא היה שום מוצר חד פעמי. "היו לנו מזרקים מזכוכית עם מחטים שחיברנו להם. כדי לחטא את המזרקים הרתחנו מים בסיר אלומיניום על גז. המחטים איבדו מכהותן אחרי מספר שימושים והיה עלינו לחדד אותן. הכפפות היו רב פעמיות ועמלנו רבות וממושכות על ניקיונן ועל ייבושן. לאחר כל פעולת ניקוי בדקנו אם לא נוצר חור בכפפה. כל דבר שהיה צריך לנקות הצריך עבודה רבה ומושקעת. לתת מנת דם היה משהו כמו חצי ניתוח".
 
רואים את השינוי גם במישור התרופתי, מן הסתם.
 
"בודאי. אז היו לנו רק שני סוגים של אנטיביוטיקה – פנצילין וסטרפטומיצין. תמותת אמהות ותחלואתן הייתה הרבה יותר גבוהה. היום יש תרופות מתאימות לכל בעיה שלא תצוץ, חלילה. האפשרויות לאבחן מחלות כמו רעלת היריון, למשל, היו נמוכות מאוד".
 
אפילו הריהוט בחדר הלידה השתנה פלאים במהלך השנים. ממיטת ברזל פשוטה ומלבנית עברנו למיטות מתכווננות המופעלות בלחיצת כפתור. "אני זוכרת את החגיגה הגדולה שהייתה ביום שבו הכנסנו חידוש גדול אל חדר הלידה – מכשיר טלפון ליד כל יולדת. היום מי צריך בכלל טלפון. כל אב טרי מחזיק לפחות שני מכשירים סלולאריים בכיסו".
 
המיילדות עבור במבי היא הרבה יותר מעבודה. עובדה היא שבערך לפני שש שנים היא יצאה לפנסיה, אך עדיין ממשיכה לבוא פעם-פעמיים בשבוע כדי לשאת בתפקיד המקודש בעיניה.
 
תפקיד של אמא
 
רחל שלקובסקי, במבי, נולדה עם תחילת מלחמת העולם השנייה בצרפת. ככל שהכיבוש הנאצי בצרפת התקדם, נדדה המשפחה דרומה, למקומות שאליהם הנאצים טרם הגיעו. בעזרת האזרחות הצרפתית שלו, סייע אביה של רחל לאנשים רבים לחצות את הגבול אל מחוץ לאזור הכיבוש. באחת הפעמים, לאחר שסייע לאחותו לחצות את הגבול, נתפס על ידי הגסטאפו ועקבותיו אבדו. רחל הקטנה בת השלוש שנותרה עם אמה סברה כי אין טעם להיות אחות בבית חולים גויי. וכך בגיל 15 עלתה לבדה לארץ, גרה אצל דודים, סיימה שנתיים לימודים בתיכון ("כדי שיהיה לי קל יותר עם העברית") ופנתה ללימודים בבית החולים 'שערי צדק'.
 
"הגעתי לשערי צדק לבית ספר לאחיות בשנת תשט"ז, ולפני שסיימתי את שנות הלימודים נפתח קורס למיילדות. אז הצטרפתי. היום צריך לעשות שרות של שנה-שנתיים לפני שנכנסים לקורס מיילדות, אבל אז הכל היה מאוד אחר.
 
למה דווקא במיילדות?
 
"כל החיים שלי רציתי להיות אחות, ומיילדות היא השטח שהכי מצא חן בעיניי. מדובר במשהו שמח ובמקביל זהו מקצוע עם אחריות רבה. במידה מסוימת יש בו עצמאות גדולה מאשר בכל יתר מקצועות הסיעוד. גם היום, למרות שיש רופאים רבים בשטח, למיילדת יש נתח נכבד בתהליך. מיילדות היא עבודה לא שגרתית. הדבר הכי לא צפוי. את מתחילה משמרת ולא יודעת איך היא נגמרת".
 
במבי מדברת על התכונות הנדרשות, לפי דעתה ממיילדת. "באנגלית קוראים למיילדת "מידוויף" – עם האישה. זה בתמצית התפקיד של המיילדת – להיות עם האישה. אנחנו לא נמצאות שם בשביל לחנך אותה, גם לא כדי לתת לה פקודות. מיילדת חייבת לאהוב את המקצוע. אם מישהי לא אוהבת את המקצוע ובכל זאת עובדת בו – זה פשע כלפי היולדות וכלפי המערכת".
 
אלו עוד תכונות צריכה המיילדת?
 
"מיילדת חייבת להיות סבלנית, היא צריכה להסתדר עם אנשים שיש להם דרישות. ציבור זה ציבור, צריך ללכת לקראתו. הרגעים סביב הלידה מרגשים מאוד. ברגע שזה מתחיל, הרבה אנשים 'מאבדים את הצפון'. זה לא רק דבר פיזי, זה דבר מטאפיזי – יש נשמה שיורדת לעולם, ויש התרגשות רבה. צריך להיות במגע עם הרבה אנשים לא רגועים, שהתגובות שלהם בהתאם. לפחות המיילדת צריכה להיות רגועה. היא גם צריכה להיות בעלת אינטואיציה. היא מקבלת יולדת ומראיינת אותה, צריכה לראות את העבר הרפואי שלה, באיזה מצב נפשי היא נמצאת. הרבה פעמים קרה שאישה באה, ותיכף ראינו שעובר עליה משהו. זה יכול להיות ילד עם מחלה קשה בבית והאם לא רוצה לדבר על זה. או אישה שאיבדה ילד, אישה עם בעיות נפשיות, בן זוג וכו'. צריך להיכנס קצת לחיים האישיים שלה, כדי לאפשר מתן טיפול מקסימאלי.
 
התכונה החשובה ביותר לדעתה של במבי היא אמינות, והיכולת הנרכשת החשובה ביותר היא מיומנות. "נשים יכולות להיכנס למצבי סכנה לעובר ולאם שאי אפשר לתאר אותם, והתגובות צריכות להיות מהירות. הדבר החשוב ביותר הוא אמינות. תמיד אני אומרת למיילדות שאין דבר כזה לא לטעות. רק מי שלא עובד לא טועה, העיקר הוא לדווח על הטעות ולהפיק לקחים לעתיד". במבי רואה ביחס ליולדת דבר לא פחות חשוב מן המקצועיות הרפואית. "אני משתדלת להזכיר שצריך להתייחס ליולדת כאילו היא קרובת משפחה. במיוחד כשמגיעה יולדת והבעל לא נמצא, כי נבצר ממנו להגיע מסיבות אלו ואחרות. אני אומרת למיילדת: 'עכשיו את לא רק מיילדת, את גם אמא'".
 
שברי מלט בעריסות
 
אם הזכירה במבי בדבריה הפרת שגרה במשמרות, הרי שמשמרות בלתי שגרתיות כלל עברו עליה, ללא ספק, במלחמות. "במלחמת ששת הימים המשכנו לקבל יולדות. לא העברנו אותן לבתי חולים אחרים, למרות שהיינו ממוקמים בלב העיר, ממש סמוך להתרחשות המלחמתית. היו תנאים קשים ביותר". יום בלתי נשכח עליו מספרת במבי הוא אחד מימיה הראשונים של מלחמת ששת הימים. "כאשר ההפגזות היו קרובות מאוד לבית החולים, החלטנו להעביר את התינוקות לפרוזדור שהיה במרכז בית החולים. לא בחזית וגם לא בחלק האחורי. פחדנו שפגז יפגע פגיעה ישירה במקום שבו התינוקות היו תמיד. ואכן, פגז נפל בבית החולים ופגע בחלק הקדמי שלו, אבל ברוך השם לא התפוצץ. אלא שהפגז פגע בצינור מים והיה לכלוך נורא. במקום שבו היו התינוקות נפלו אבנים וטיח והמראה היה נורא. בנס לא קרה מאומה לתינוקות. אני זוכרת היטב כיצד רצו כל היולדות לעריסות שבמסדרון, ושלפו מתוכן את התינוקות. הן גילו שהתינוק שנשלף אינו התינוק שלהן וניסו לחפש אחר התינוק שלהן. תחושת הבלבול הייתה מלווה כל הזמן בהודיה גדולה להשם, כי העריסות היו מלאות חול וחתיכות מלט, ובחסדי השם אף ילד לא נפגע".
 
כשאני שואלת את במבי על רגעים מרגשים במהלך שנות עבודתה, היא אינה מבינה את השאלה. "לשמוע את בכי התינוק שזה עתה נולד מרגש אותי כל פעם מחדש", היא אומרת בכנות רבה. בכל זאת, אחרי הפצרות מרובות מצליחה רחל לבודד רגעים מרגשים יותר מכל רגע שבו היא שומעת בכי של תינוק נולד, כן, בכל זאת יש רגעים מיוחדים במינם: "זכיתי ליילד חברה שעברה 20 שנות עקרות וברוך השם זכתה לחבוק תינוק".
 
 
(באדיבות "בריא יותר", מגזין הבריאות מבית "משפחה")  

כתבו לנו מה דעתכם!

1. נטע

כ"ט שבט התשע"א

2/03/2011

זה היה הרגע המשמעותי ביותר בחיי! במבי, יילדת אותי לפני שבע שנים. הייתי היסטרית, מפוחדת ונרגשת. זה רגעים שאי אפשר לתאר. מסיבות אישיות, ללידה התלוו הרבה תחושות חרדה,ולא הצלחתי לייצב את דעתי ולהפסיק לצרוח. הייתי מבועתת. בתחילה היו לי שתי מיילדות, שניסו להרגיע אותי, ולא הצליחו. אח"כ באת את, עם המטפחת המסודרת, שידרת הרבה רוגע, יציבות. אשה שאפשר לסמוך עליה. אני רק נזכרת באותם רגעים ובא לי לבכות… אחד הרגעים המרגשים ביותר היו, כשרצית לעודד ולשמח אותי, ונתת לי להרגיש את הראש של התינוקת, בתוכי. וגם: שאחרי הלידה נטלת ידיים לשתינו.

2. נטע

כ"ט שבט התשע"א

2/03/2011

במבי, יילדת אותי לפני שבע שנים. הייתי היסטרית, מפוחדת ונרגשת. זה רגעים שאי אפשר לתאר. מסיבות אישיות, ללידה התלוו הרבה תחושות חרדה,ולא הצלחתי לייצב את דעתי ולהפסיק לצרוח. הייתי מבועתת. בתחילה היו לי שתי מיילדות, שניסו להרגיע אותי, ולא הצליחו. אח"כ באת את, עם המטפחת המסודרת, שידרת הרבה רוגע, יציבות. אשה שאפשר לסמוך עליה. אני רק נזכרת באותם רגעים ובא לי לבכות… אחד הרגעים המרגשים ביותר היו, כשרצית לעודד ולשמח אותי, ונתת לי להרגיש את הראש של התינוקת, בתוכי. וגם: שאחרי הלידה נטלת ידיים לשתינו.

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה