רק בורא עולם

האשמה עצמית אינה הערכה
עצמית! אם נדע לקבל את זה
בשמחה, אם נבין שזה רק בורא
עולם, החיים יהיו הרבה יותר יפים
ופשוטים. לא כדאי?
 
 
הרב יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, המורה הרוחני של פוניבז' וישיבות מיר, מדגיש בדבריו, שוב ושוב בספרו "אור יחזקאל", ששום דבר לא יכול להתקיים בלי השם, וכל מה שקורה בעולם כולו הוא תוצר של רצון אלוקי. זהו, למעשה, הבסיס והמהות של האמונה.
 
אם לכל אדם הייתה אמונה איתנה ומוצקה אז כל מידות הנפש והתכונות השליליות, כמו קנאה, קמצנות ועוד, לא היו קיימות בכלל. כי מה טוב בלרמות אדם כשאתה עושה איתו איזו עסקה, אם השם לא ייתן לך יותר ממה שאתה צריך לקבל משמים? למה לקנא במישהו אחר ובמה שיש לו, בפרט שכל מה שיש לו לא יוסיף ולא יגרע ממה שיש לנו? עם אמונה, אנשים יזכו לחיות בהרמוניה נפלאה, והעולם, ללא ספק, יהיה מקום טוב ונעים יותר לחיות בו. ולא רק, אלא שבמקום להיות במצב של תחרותיות תמידית, כזו שאין בעיה לערוף ראשים על הדרך אם צריך, שיתוף הפעולה שהיה בין בני אדם היה מדהים, משהו שלא הכרנו מעולם.
 
אמונה אמיתית היא ההכרה ש"אין עוד מלבדו"! שאין שום דבר חוץ מבורא עולם. לא אנשים וגם לא טבע וגורמיו משפיעים על חיינו – כי הכל מהשם!
 
אמונה אמיתית שמה קץ למחלוקות הפנימיות המיותרות והמטופשות שיש בין יהודים. כי מה כל כך משנה לאיזה חוג אדם משתייך? מה שחשוב הוא, אם יש לאדם אמונה או לא, האם הוא עובד השם או לא. וכמו שהרב לוינשטיין מלמד – שום דבר לא קיים בלעדי השם. אבל השאלה היא, האם אנו חיים את חיינו עם השם או לא?
 
אדם בלי אמונה חושב שהוא מסוגל לעשות דברים שהם נגד רצון השם. לעומתו, אדם עם אמונה יודע שחשיבה כזו הינה מגוחכת ואינה הגיונית. אם כן, זה מה שמוביל אותנו למסקנה שאין לנו שום צורך לענות את עצמנו אם עשינו מעשה לא טוב, כי אם זה לא היה רצון השם לא היינו טועים או חוטאים.
 
בנקודה זו אנשים פוקחים זוג עיניים משתאות רק מעצם הרעיון (שהוא חלק בלתי נפרד מהאמונה האמיתית) ושואלים אותי: "איך יכול להיות שהשם רוצה שאחטא?" התשובות, כמובן, הן רבות. כאשר אדם מתחיל להרגיש טוב עם עצמו, יותר מדי טוב עצמו, או כאשר האף שלו מתחיל לטפס לגבהים והוא מרגיש התנשאות כשלהי, או אז השם יאפשר לו למעוד ולחטוא כדי להראות לו שהוא רחוק מאוד משלמות. ובנוסף, אם לא היינו חוטאים ומועדים בחיינו היינו מחשיבים את עצמנו כצדיקים, למרות העובדה שיש לנו עוד הרבה עבודה רוחנית לעשות. אחרי החטא, אנו עושים תשובה בלב נשבר ומבקשים מהשם לעזור לנו לתקן. תשובה כזו מעלה אותנו לגבהים רוחניים. החטא, אם כן, היה לטובה, ממש כמו כל דבר אחר שהשם עושה איתנו.
 
הרעיון שהוצג לעיל בהחלט מורכב. אולם, כאשר אנו דבקים באמונה בפשיטות, לעולם לא ניפול לייאוש או להאשמה עצמית אחרי שטעינו או חטאנו. כי מה שקרה, היה רצון השם. את העבר אנו מקבלים כרצון הבורא, וכרגע עושים כל שביכולתנו לתקן ולשפר את עצמנו להבא, תוך כדי בקשה מבורא עולם שיעזור לנו בכל צעד שאנו עושים בדרך. כי אין שום "אני". יש רק השם!
 
אדם יכול לעשות הערכה עצמית טובה רק אחרי שיבין שאין שום מציאות חוץ מהשם. אם חטאתי, כך השם רצה. ועכשיו, כל מה שאני צריך לעשות הוא רק לשאול את עצמי – למה השם אפשר לי לחטוא? למה הוא לא עזר לי להתגבר ולא ליפול? לרוב, זה יהיה בגלל שחסר לי רצון וחשק לעבוד את השם. במקרה כזה, אני צריך להתבונן שוב על סדר העדיפויות שלי בחיים ולראות מה צריך לשנות, את מה להעלות לראש הסולם וכדומה. אולי לא התפללתי מספיק. אם כן, מהיום אשקיע 20 דקות בתפילה האישית (התבודודת) כדי להתגבר על היצרים, או להיפטר מתכונות שליליות (כל אחד כפי ענייניו). הנקודה החשובה שצריך לזכור היא, שהאשמה עצמית אינה הערכה עצמית! כל מה שקרה בעבר היה רצון השם, אותו, כמובן, אנו מקבלים בשמחה.
 
הערכה עצמית עם אמונה מובילה לשלווה ורוגע פנימיים נפלאים. לא נכעס מכיוון שכבר נדע שאנשים שלכאורה נראים כגורם וסיבה לצער שלנו, הם רק מקלות ביד הבורא. ההתמקדות שלנו היא בבורא עולם ובלעשות את רצונו. והתמקדות זו מובילה להערכה עצמית תמידית ונכונה. וככל שנשאף להשתפר ולתקן, כך נצליח ונחטא פחות. כי שום אדם לא הגיע להערכה עצמית אמיתית מתוך ייסורים והאשמה ורדיפה עצמית. שמחה והצלחה הולכות יחד עם גישה חיובית וחיזוק האמונה. ההכרה בעובדה המאוד ברורה – שהשם הוא מי שמנהל את העולם הזה, היא קטליזאטור אדיר לראיה חיובית על החיים.