שמישהו יציל אותי מעצמי
בחיים צריך לכבות שריפות גם אם אתם לא סמי הכבאי המפורסם. נמאס לסבול ולהמשיך הלאה. שרון רוטר עצרה ובחנה את האפשרויות והן לא רעות בכלל.
בזמן האחרון אני עובדת על לכבות.
לא שריפות, עוד לא הפכתי לסמי הכבאי. אז מה כן? את הבעירה הפנימית.
אנחנו חיים את החיים ביומיום, מנסים לקבל באהבה את הרצוא-ושוב הזה, את העובדה שיש עליות ומורדות, ובלילה הולכים לישון ומקווים שלא עשינו יותר מדי נזק בעולם.
בדרך אני סובלת. ולא מעט.
פעם לא הייתי שמה לב לזה כל כך. הייתי סובלת אבל ממשיכה, כי חשבתי שאין ממש מה לעשות עם זה. בעיות בשלום בית – סבל. בעיות של חינוך ילדים – סבל. בעיות בפרנסה – סבל. בריאות ?- סבל. אלו הם החיים – הרבה סבל.
אבל באיזשהו שלב, בעיקר אחרי עשור במסע התשובה, אני תופסת את עצמי ברגע של אמת ומודה על כך שאני לא מוכנה לסבול. הרי אם אני קרובה לאמת, אז אמור להיות לי מתוק ושמח. לפחות כך נראה לי.
כך החלטתי שבא לי לחיות מעתה והלאה.
אני רוצה לחזור לרחם. להיות עטופה ומוגנת. ששום דבר לא ייגע בי. להיות מעורסלת, לינוק מבורא עולם ושלא יחסר לי דבר מלבד הרגע הזה איתו. האם זה בכלל אפשרי לחיות במציאות של היום ולהרגיש במצב המיוחל הזה? אולי כן. זה המצב שאקרא לו גאולה, ולשם אני מייחלת להגיע.
אבל אני יודעת שזה לא בא בחינם. בשביל להגיע למצב של תינוק, למצב ראשוני, אני צריכה להילחם עם השכל והגדלות שטיפחתי כל כך הרבה שנים. זאת מלחמת חורמה, כי במשך יותר מארבעים שנה עבדתי על המיזם הזה שנקרא "אני" ועכשיו הוא מתנגד לפירוק, להגדרה, להרכבה מחדש. הוא מחזיק חזק ולא מוכן לשחרר. לא מוכן להכיר שזה לא הוא, לא מוכן לוותר על הכבוד, על הקרדיט, על שביעות רצון, על ההתמכרות לזחיחות העצמית.
מאמרים נוספים בנושא:
בכל פעם שאני מנסה להזכיר לי שזה לא אני, אותו ליצן קטן שקוראים לו "אגו" קופץ – "מה? עבדתי כל כך קשה להגיע להיות מי שאני ועכשיו את רוצה לזרוק הכל לפח? תשכחי מזה. אין מצב. אני לא אתן לך" הוא צורח, משתגע ומשתולל, ואני לא יודעת איך להרגיע אותו, להרגיע אותי ולחזור לרחם.
רק הפנייה החוצה, לבוס הגדול, פנייה קורעת לב שזועקת לרחמים, להכרה מחודשת, להבין באמת ולזכור שהכל זה רק הוא.
אבל אני עוד מאמינה לסרט הזה שבחוץ – לבנקים, לבתי הספר, לשאיפות שלי, לרצונות. וכבר הפכתי עבד לכולם, ובלי לשים לב אני מדממת בלי דם. מרגישה מתה, אבל חיה ומתפקדת. ואף אחד לא יודע מה עובר עלי כי אני צורחת בקול דממה דקה, ובסוף רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. להיעלם. לברוח למקום רחוק רחוק.
מי יכול להציל אותי מעצמי? – בעלי? אמא שלי? הפסיכולוג המומחה? התרופות? האם אי פעם הגוף שלי יוכל לקלוט שלא הוא המניע את עצמו, שזה לא הוא הנושם בכוחות עצמו? שזה לא הוא שקם, עושה ופועל את כל הפעולות האלו? האם הוא יסכים להבין ולקבל? האם הוא יסכים שלא להבין?
והאם הוא יסכים בכל מקרה להסכים?
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור