שנהיה לראש ולא לגרגיר, פרשת השבוע במדבר

עניין הספירה הוא הנושא המרכזי בפרשת במדבר.

הקב"ה ציווה על משה רבינו ע"ה לספור את עם ישראל אחד אחד, כל אחד אמר את שמו וכתבו על ספר ואחר כך מנו את השמות וידעו כמה אנשים יש. זאת לא סתם פעולה.

יש כאן חיזוק אדיר לכל אחד מאיתנו – אצל הקב"ה כל אחד נספר!

אפילו שאתה נספר כחלק מכלל ישראל יש אליך התייחסות פרטית, שעל זה נאמר "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כל אחד הוא ראש, בכל אחד יש דבר מיוחד מה שאין בחברו, כל אדם הוא עולם שלם, כל אדם נברא בצלם, כל אדם כבודו במקומו מונח, שעל זה כתוב "שְׂאוּ" שזו לשון גדולה, כי כשסופרים אותך – נושאים אותך, מגביהים אותך, נותנים לך ערך עצמי.

מזה הטעם פוסק הרמב"ם (תשובה ג, ד) ש"צריך כל אדם צריך לראות עצמו כאילו כל גורל העולם תלוי בו". ואיך יכול אדם להכניס עצמו לתודעה כזו גבוהה, למחשבה כזו מופלגת שכל העולם תלוי רק בו? כשהוא מפנים שבאמת יש בו משהו מיוחד שאין בעולם, וכולם זקוקים לייחודיות שלו! לכן צריך כל אדם לומר 'כל העולם לא נברא אלא בשבילי'. אומנם אתה חלק מהכלל ועליך תמיד לומר 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותיי' אבל אתה גם ראש בפני עצמך, אתה לא גרגיר חול בין עוד גרגירים, אתה דבר מיוחד שאין, לא היה, ולא יהיה כמוהו!

וזה עניין ברכת חכם הרזים, ברכה שתיקנו לרואה שישים ריבוא (600,000) מישראל מכונסים במקום אחד, דווקא בארץ ישראל, שהוא מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם חכם הרזים". ברכה זו מגלה את הפלא הגדול שרק הקב"ה, שהוא 'חכם הרזים', היודע רזי ליבו של כל אחד, יכול להביא למצב בו ששים רבוא מכונסים יחדיו, וזאת למרות שכל אחד מהם הוא בן יחיד, למרות שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, הם מכונסים יחד. וכינוס כזה שווה ברכה, כי הוא מעורר את זיכרון "ויחן ישראל תחת ההר", ויחן נכתב ולא ויחנו. כלומר, כאיש אחד בלב אחד.

ובאמת, דווקא על ידי השינויים שיש ביננו מתרבה וגדלה הדעת בעולם, כי אם היו כל בני אדם שווים זה לזה בדעותיהם והשקפותיהם ולא היה כל אחד מושך לכיוון שלו, העולם היה נחסר דעות. אבל העובדה שיש שינויים בהשקפות ובדעות, שלכל מחנה דגל שונה – זה דווקא משביח את כולם, מייצר שלמות אותה יכול לייצר רק 'חכם הרזים', מאחד המשתנים.

והאדם, כל אדם, צריך תמיד לזכור שהוא משהו מיוחד, גם כשהוא בבחינת "וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ". למרות שאתה בתוך המחנה, למרות שיש לך דגל, אתה איש בפני עצמך! גם בתוך הרבים יש לכל אחד ואחד שם משלו, מהות משלו. הרבים לא מבטלים את הייחוד של היחיד, כמו שלמדים מהמשנה הראשונה בפרקי אבות, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. ומה הם אמרו אנשי כנסת הגדולה? כל אחד אמר דבר אחר, לכל אחד היה את 'הוא היה אומר' שלו, למרות שכולם דיברו מאותה תורה – כל אחד אמר את האמירה המיוחדת לו.

על זה אמר הרבי מקוצק: 'אם אני אני בגלל שאתה אתה, ואתה אתה בגלל שאני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה, אבל אם אני אני משום שאני אני, ואתה אתה משום שאתה אתה הרי אני אני ואתה אתה'. כל אדם צריך למצוא את עצמו למרות השפעות הסביבה עליו, לא להיבלע בתוך זהותו של זולתו, להיות הוא עצמו ולהכיר בייחודיות של חברו, בנקודה המיוחדת של חברו שאין בו.

וזה שאומר המדרש (קהלת רבה): 'שלושה שמות נקראו לאדם, אחד שקראו לו אביו ואמו, אחד שקראו לו אחרים, ואחד מה שהוא קורא לעצמו'.

וממתי אדם נותן לעצמו שם? אלא, שזו ההגדרה הפנימית שהאדם נותן לעצמו, אחרי שהוא מוצא שהוא 'ראש' מיוחד ולא עוד גרגיר חול בים.