שער התבונה פרק א – יג כסלו

 

גרסינן בחולין (פט, ע"א) אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נח, ב): "האומנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם", מה אומנתו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם. מה שכינה הכתוב לזה בשם אומנות, להורות לנו כמה עניינים שונים: א. כי ידוע הוא שאם ירצה אדם שאיננו אומן לעשות איזה כלי, אף שבשכלו מצייר בנקל אופן עשייתה בכל עניינה, אף על פי כן יקשה עליו עשייתה בפעול מפני שידיו עדיין לא הורגלו לזה. מה שאין כן מי שהוא אומן שכבר הורגל בזה מנערותו.

 

כן הוא במידת השתיקה, אף שכל מי שיש לו דעת הוא מצייר בדעתו שמידה זו טובה עד מאוד, שהוא משומר על ידה מכל האיסורים שבא על ידי הדיבור, ובלתה עלול לכמה מאורעות כמו שנבאר לקמן, מכל מקום אם יסכים האדם בדעתו לאחוז במידה זו רק בעת אשר יהיה מוכרח לזה מחמת מצוות התורה, כגון מלדבר לשון הרע ורכילות וליצנות ושארי דיבורים אסורים, ובלתם ידבר כל מה שירצה, אף הדיבור שאיננו הכרחי, בודאי גם מזה אל ינח ידו, אחרי שלא הרגיל פיו ולשונו בעניין הדיבור, ואדרבה, הרגילם מנערותו לדבר כל מה שיעלה על ליבו. מה שאין כן אם ירגיל פיו כל כך במידת השתיקה, כמו האומן לאומנתו, עד שתהיה לו השתיקה עניין טבעי בנפשו והדיבור חוץ לטבעו, כמו באיש אילם, אז בודאי יהיה נכון ליבו בטוח שינצור לשונו מרע ולא יבוא לכסלה עוד.

 

 

 

 

ידוע שהגשמים מתהווים בטבע מהאדים העולים מהארץ והבל פה אנשי העולם, ואם כי זה הוא רק הבנה קטנה בטבעי העולם ועיקר הוא כמאמר חז"ל ספ"ק של תענית, שהעבים שואבים ממי האוקיאנוס ומתמתקים בעבים על ידי זה מים העליונים מאת ה’ מן השמים, מכל מקום גם זה אמת כי הווית העבים הוא מהאדים העולים מן הארץ.

 

 

והיות כן, החוש והשכל יעיד כי אם בני אדם וההבל והאדים העולים מהם הוא מהבל פה דובר נבלה ולשון הרע ורכילות, הגשמים המתהווים מזה המה מלוכלכים מזוהמת קליפת עוונות ופשעים ההמה, והמאכלים המתהווים מזה מטמאים אוכליהם ביתר שאת באופן שיהיה הבל פיהם של שנה הבאה רע יותר משל אשתקד, ועל ידי זה גשמי שנה הבאה ותבואתה רע וגורם טומאה ומרי יותר ומגדל אנשים רעים וחטאים יותר, ושוב יגדלו האנשים את הגשמים רע יותר בשנה השלישית מבשנית וכן לעולם חוזר חלילה עד שחס וחלילה כל כך מושרשים בחטא וטומאה עד כי אין תרופה למכתם חלילה.

 

ומטובו של אלוקי ישראל יתברך שמו לעצור הגשמים ולא יהיה מטר רע ולא יולידו פירות רעים עד שיכנע לבבם הערל וישובו אל ה’ ויטהרו ויהנו מזיו ה’ ותפארתו. (דרשות חתם סופר, ח"א דף שע"ו).