שער התבונה פרק ב – טז כסלו

עוד נוכל לומר שמה שכיוונו לזה בשם אומנות הוא, כמו שכל אומנות צריכה לימוד עד שידע אותה לאמיתה, כן הוא בעניין הדיבור, לא יוכל האדם לומר: ‘מה לי לעמול את עצמי בעניין שמירת הלשון לידע כל פרטי אפניהם? אקנה לנפשי עניין טבעי להיות תמיד כאילם, ובזה יהיה לי די’. כי לא כן הדבר, כי משתנה הרבה פעמים לפי העניין, על כן צריך ללמוד ולדעת את עניין הדיבור בכלליו ובפרטיו, ואז ידע לנכון איך להתנהג בהאומנות של האילמות ההיא.

 

 

 

"אם ישוך הנחש בלוא לחש" (קהלת י, יא).

 

לעתיד לבוא מתקצבין כל החיות אצל הנחש ואומרים לו: ארי דורס ואוכל, אתה מה הנאה יש לך. אמר להן: מה יתרון לבעל הלשון. (גמרא תענית דף ח).

 

והוא תמוה, היאך יתיישב בזה הכתוב שאם ישוך הנחש בלוא לחש, וגם העניין תמוה לומר שנתקבצו החיות לשאול להנחש.

 

לכן נראה שהוא דרך מליצה, שהנה כל החיות והשרצים והדברים המזיקים שבעולם – אינו רק מחמת החטאים שבעולם, שחוטאים משרישים כוחות הטומאה ומהם באים דברים המזיקים בעולם, וראיה לזה שלעתיד לבוא כתוב: "וגר זאב עם כבש ופרה ודוב" וגו’ "לא ירעו ולא ישחיתו" וגו’. (אמת ליעקב לגר"י מליסא בעל נתיבות המשפט, תענית דף ח).