שער התבונה פרק ב – כ כסלו

 

השתיקה יפה לחכמים קל וחומר לטיפשים. (אבות ג, יז) סייג לחכמה שתיקה. סמא דכולא שתיקה. והיזהר בלשונך לשמרו כאישון בת עין, כי פי כסיל מחיתה לו, פושק שפתיו מוקש נפשו. וכתוב (משלי כא, כג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו". ואם תשב בחבורה, טוב שיאמרו לך: ‘דבר, מה אתה שותק כל כך?’ ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך להם למשא ויאמרו לך: ‘שתוק’. וכתוב (מיכה ז, ה): "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", ורמז לנו הכתוב, שהפה הוא בבחינת פתח, וכשם שפתח הבית יש לו עת לפתוח ועת לסגור, שאם יהיה פתוח תמיד, יכלה כל אשר בבית. כך פתחי פיו, עת לפתוח לדברי תורה ושארי דברים הכרחיים, ועת לסגרם לשארי דברים.

 

וצריך שידע האדם כי הדיבור הוא חביב מכל חביב, כי בזה נשלמת לו צורת האדם. על כן כמו מי שיש לו כסף וזהב ומרגליות, עושה מסגרת למסגרת למשמרתם וטומנם בחדרו הפנימי, בתוך התיבה המיוחדת לזה, כן ביותר מזה צריך לעשות מסגרת למסגרת לפיו, והיינו במידת השתיקה כנ"ל.

 

 

 

 

"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה’ אלקיך" (דברים טו, יט).

 

כתב הרמב"ם זצ"ל (הלכות בכורות פ"א ה"ד): "מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קודש, שנאמר: "הזכר תקדיש לה’ אלקיך", ומקורו (נדרים יג, א) מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו, שנאמר: "הזכר תקדיש", והיינו מה שנאמר (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה לי הוא".

 

 

ונוכל לרמז בטעם מצוה זו של קידוש בכורות בפה – אם כי הבכור הוא קדוש מעצמו, כמו שפסק הרמב"ם (שם) "ואם לא הקדישו, הרי זה מתקדש מאליו, וקדושתו מרחם היא" – [את] גדולת מעלתם של ישראל, שנאמר עליהם (שם ד, כב): "בני בכורי ישראל". והיינו שעל אף היותם [הבכורים] קדושים מעצמם כרצון הבורא ב"ה, הרי כשם שיש מצוה בבכור להקדיש בפה, כך גם בישראל שנקראו בכור, קיימת מצוה מיוחדת להקדישם ולספר בשבחם.