שער התבונה פרק יד – יב שבט

 

והנה כאשר יתבונן האדם את גדול עניותו בתורה ובמצוות, לא יהיה לו במה להתגאות. וכמו שאמרו חז"ל (נדרים מא, ע"א, וזה לשונם: דא קני מה חסר) דדא חסר מה קני? ואפילו אם יש לו מעט תורה ומעשים טובים, כשיחשוב עם נפשו באמת, יתוודע לו כי לא תיקן עדיין אפילו החצי, ואף לשליש לא הגיע, לפי החכמה אשר הטביע הקב"ה בנפשו^*).

 

^*) הג"ה. וכתבו הספרים הקדושים לזה משל נמרץ, וכמדומה שראיתי זה בספר "זכרו תורת משה" (הקדמה), לגביר אחד ששלח שני אנשים למדינה רחוקה לקנות לו אבנים טובות. לאחד נתן לעסק זה אלף זהובים, ולהשני לא נתן כי אם מאה זהובים. ופיזרו את המעות בדרך לדברי הבל, עד שלא נשאר ביד בעל האלף, כי אם ב’ מאות זהובים, וביד בעל המאה, ארבעים.

 

ויהי היום, ויתקוטטו יחד זה עם זה, ויען בעל האלף ויאמר לשני: התוכל להתדמות אלי? הלוא אתה איש עני ואין לך אפילו חלק רביעי ממני. ויען איש אחר ויאמר לבעל האלף: הוי סכל וגאה, במה תתגאה? האם לא נודע לנו כי המעות אינם שלך ורק שליח אתה להביא סחורה למשלחך, ובאמת אתה עני יותר מהשני אשר נתגאית עליו, כי הוא איננו חייב למשלחו רק שישים זהובים אשר פיזר בשטותו, ואתה הלוא פיזרת שמונה מאות זהובים על דברי הבל, ומה תשיב לשולחך דבר על סך רב כזה? הלוא אז תכסך בושה וכלימה הרבה יותר מהעני הנעלב הזה.

 

כן הוא הדבר ממש בעניין הזה. כי הלוא כולנו שלוחי דרחמנא אנן מעולם העליון לכאן, כל אחד לתקן את נפשו ולצחצחה לפי ערך החכמה אשר הטביע הקב"ה בנפשו. על כן אין לו לאדם להתגאות ביתרון החכמה אשר בו מחברו, כי הלוא לא שלו היא כי אם נתנה בו לצורך התכליתי. ויש לו לחשוב בנפשו כמה ימים וכמה שנים בטל מתורה, ועליו יהיו כולנה לתת חשבון על כל יום מימי חייו במה עסק בו.

 

 

 

 

 

ובאור עניין זה נראה, שהנה כתוב (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ונראה שאין הפירוש שגם הצדיק חוטא ופועל רע, אלא שבטוב שהוא עושה לא ימלט שלא יהיה בו קצת חסרון, באיזה פניה רעה או גרעון במעשה ההוא או תוספת אשר לא נרצה (ועיין שם בקיצור אלשיך). ובכלל חובה זו לדון את חברו לכף זכות, הוא לדון את המעשה הטוב שמעורב בו קצת מן הרע, לכף זכות, דהיינו לייחס את עיקר המעשה לכוונה טובה, ולחשוב שהרצון לעשות את רצון ה’ הוא שפעל את המעשה ההוא.

 

וכיוון שזכה אדם לדון חברו לכף זכות, היינו לדון מעשה בני אדם שאפשר היה לתלות ברע שבהם ועל ידי כך יחשבו למעשה עבירה, ובכל זאת הוא מייחס אותם לגורם הטוב ואצלו כמצוות יחשבו, גם את מעשיו שלו ידון אותו המקום כך, דהיינו שגם מעשיו יחשבו על שם הגורם הטוב והכוונה הטובה אשר בהם. (שיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ זצ"ל, מאמר כ"ח תשל"ג).