שער התבונה פרק יז – כו שבט

וראה את גודל השנאה שיש על הרעים, שמלבד שנדחה משולחן מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמו שכתוב (שבת קמט, ע"ב): צדיק אתה ה’ לא יגור במגורך רע (אתה לא יגורך רע). אפילו בעת שהנביאים והחסידים מבקשים רחמים על ישראל להטיב להם, אינם רוצים לבקש כלל על הרעים, ואדרבה פורטים בתפילתם בדרך רמז שאינם מבקשים כלל על הרעים, כמו שכתוב (תהלים קכה, ד): "היטיבה ה’ לטובים ולישרים בליבותם".

 

ומה מאוד צריך האדם להיזהר שלא יהיה שמח במפלת חברו ובבזיונו, וכמו שכתוב (משלי כד, יז): "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל ליבך פן יראה ה’ ורע בעיניו" וגו’, והעוון הזה מעורר מאוד את כוח הדין על האדם. ויש בו כוח רב להחריב, ממש כמו עוון עבודה זרה, כי כן מצאנו בדברי חז"ל (פתיחתא דאיכה רבתי) כי בעת חורבן הבית כשנכנס אברהם אבינו לבית המקדש, שאלו הקב"ה (ירמיה יא, טו): "מה לידידי בביתי?" השיב: "מפני מה גלו בני לבין אומות העולם?" והשיב לו הקב"ה: "מפני שעובדין עבודה זרה, ושמחין במפלתן אלו על אלו". הרי שהשווה הקב"ה עוון זה לעוון עבודה זרה. אלא יתבונן האדם תמיד בעצמו, שלפי עוונותיו וחסרונותיו הוא ראוי גם כן לגנות ולבזיון, אלא שמרחם הקב"ה עליו בזכות אבותיו.

 

 

 

 

 

בהיותנו חפצים לקרב קץ הישועה ולשוב לראות את הבית בבניינו, חובה עלינו לשית עצות בנפשנו לתיקון החטא הזה [לשון הרע ושנאת חינם]. אשר – כפי המבואר – זהו סיבת החורבן, וכל עוד שאנו מחזיקים בחטא הזה, הרי זה כאילו שהחטאים שלנו גרמו את החורבן, שכך אמרו חז"ל: "כל דור שאינו נבנה (בית המקדש) בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, ע"א), והיינו שכל מי שמחזיק באותם חטאים שגרמו את החורבן, ואינו מטהר עצמו מהם, הרי זה כאילו נחרב בית המקדש בחטאיו. (לקט שיחות מוסר ח"ב לגרי"א שר זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקא).