שער התורה פרק ד – כו אדר

 

וכתב רבינו יונה באגרת התשובה:

 

"כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם או יושבים בקרנות, כשהם בטלים או משיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאוד, לפי שהם מבזים את התורה, שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד, הלוא האדם זריז ואץ ברגליו למלאכתו ולעסקיו, ויודע כי הכל הבל, ואיך ישכח חיי עולם הבא ולא יתן חלק ביום מן הימים או שעה מן השעות ללמוד? ואל יאמר בליבו: ‘עוד עת לעשות לה’, לקרוא בתורה ולעסוק במצוות וצדקות’. אשם הוא, אשוֹם אשם לה’. ואמרו חז"ל (סנהדרין צט, ע"א) על הפסוק (במדבר טו, לא): "כי דבר ה’ בזה ואת מצוותו הפר, הכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה", שכל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שהוא בוזה את דבר ה’. על כן חייב כל אדם לתקן מקום בביתו ללמוד שם הלכות או מקרא, כל אחד לפי ערכו, וכאשר יפנה מעסקיו, ומידי עברו ממלאכתו, יסור שמה לשנות או לקרות. ובתקנה הזאת יפליא עצה לנפשו לחשוך אותה מיני שחת. ויחשוב על קיצו ויבין לאחריתו, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ג, א): "הסתכל בשלושה דברים" וכו’. ונכון שיקנוס כל אדם עצמו בפשוט או במחצה, ליתן צדקה על כל יום שיפשע מלכת לבית המדרש ואל מקום אשר שם לו ספר אחד מספרי הקודש ללמוד שם". עד כאן לשונו.

 

 

 

 

כי מקום משכנו של השטן הוא בתוככי פירוד ומחלוקת, ומקום שהשלום שורר בו אינו מדור לשטן. מקום שיש בו מחלוקת הוא ביתו של השטן, אבל אין לו דריסת רגל במקום השלום. (שיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ זצ"ל, מאמר ל"ג, תשל"ב).