שער התורה פרק ד – כז אדר

 

ושמעתי מעשה מגביר אחד ובעל עסקן גדול, שפירש עצמו לגמרי מהבלי עולם לעסוק בתורת ה’ יומם ולילה. וחברו עליו אחיו ובית אביו ואנשי ביתו להחזירו לעניינו הראשון, ולא היטה אוזן להם, ונתייאשו ממנו. ושאלו אותו האנשים המכירים אותו מכבר לעסקן גדול: באיזה אופן פעל בעצמו שלא להטות אוזן לצעקת אנשי ביתו?

 

ענה להם: התבוננתי במה שאמרו חז"ל (ברכות סג, ע"ב): "אין תורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר" וגו’, ופירושו כאילו כבר מת. והיינו שיתבונן בעצמו כאילו כבר גמר כל עסקיו שהיה בכוחו, וגם גמר בהם את ימי מייו, והביאוהו לדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל העניינים שכילה בהם את זמנו להבל ולריק, ויצא חייב בדין שלמעלה והוא צועק: אוי לי, וי לי על רוע מעשי ועל רוע ענייני. ואילו בתוך כך הרשו לו שירד תיכף לעולם הזה ויעשה תשובה, בודאי לא היה מתעצל אפילו רגע אחד מזה, ולא היה מטה אוזנו כלל לידע מעסקי ביתו.

 

ואם כן יחשוב האדם בעצמו לפי עוונותיו, שהיה ראוי לו למות מכבר, ואם אחרי המוות היה הקב"ה מתנהג עמו בחסד גדול, והיה נותן לו רשות שיחזור בתשובה, בודאי לא היה מתרפה מזה אפילו רגע אחד, אם כן מה היזק עושה לו הקב"ה שהוא מאריך את ימי חייו, כדי שיעשה תשובה בחייו ממש, בודאי צריך לזרז את עצמו בכל כוחותיו לעשות תשובה על עוונותיו, וללמוד תורה תמיד, ועל כל פנים להיות לו עת קבוע תמיד לתורה, ולא להטות אוזן כלל למי שרוצה להפריעו מזה.

 

 

 

 

כתוב (בילקוט קורח): בוא וראה מה מחלֹקת עושה, שכן מחלֹקת חסר ו’ בנוטריקון: מכה, חרון, ליקוי, קללה, תכלית, כלומר, שהמחלוקת מביאה כליה לעולם. ולפי גודל חשיבות של בעל המחלוקת, כן יגדל עונשו, כמו שכתוב בתנא דבי אליהו (פרק יח), ולכך כתוב בפרשת קורח (במדבר טז, ב): "נשיאי עדה קראי מועד" וגו’, להורות לנו את גודל עוונם. (ה"חפץ חיים" זצ"ל).