שערי השמחה

משום מה, רוב בני אדם בטוחים שרק אם הם בוכים לה' ומתלוננים על "מר גורלם", רק זו נקראת תפילה, ומתעלמים מדברי חז"ל המפליגים בשבח מעלת התפילה בשמחה...

7 דק' קריאה

הרב שלום ארוש

פורסם בתאריך 06.04.21

משום מה, רוב בני אדם בטוחים שרק אם
הם בוכים לה’ ומתלוננים על "מר גורלם", רק
זו נקראת תפילה, ומתעלמים מדברי חז"ל
המפליגים בשבח מעלת התפילה בשמחה.

 

 
שערי השמחה
 
רוב בני אדם חושבים שרק אם הם בוכים בתפילתם זו נקראת תפילה טובה, ומצפים הם תמיד מתי יזכו לבכות בתפילה וכו’. אבל באמת, אף על פי שזה טוב מאוד אם האדם זוכה להוריד דמעות מלב נשבר, כמו שאמרו חז"ל: "שערי דמעה לא ננעלו", אולם עיקר שלמות התפילה היא דווקא כאשר היא באה מתוך שמחה, ואין שום הכרח לבכות, ולעתים קרובות הבכיה אף עלולה להזיק לאדם, כמו שנבאר.
 
כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (ה’ ק"ש ב):
 
כי התפילה היא בחינת שמחה, כי צריך להתפלל בשמחה, כמו שכתוב (תהלים ק’): "עבדו את ה’ בשמחה", ותפילה היא עבודה שבלב ושם השמחה, כמו שכתוב (שם ד’): "נתת שמחה בליבי". וזה שאמרו רז"ל (ברכות ל"א): "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה". נמצא, שהתפילה שבלב היא בחינת שמחה. וממשיך ומבאר שם שעיקר שלמות התפילה היא דווקא כאשר האדם מתפלל מתוך שמחה, עד שגם את יגונותיו ואנחותיו הוא מכניס לתוך השמחה.
 
כי גם מה ששיבחו חז"ל את מעלת הבכיה, הוא דווקא כאשר האדם מתעורר לבכיה מרוב שמחתו וגעגועיו לבורא הרחמן ולא מתוך עצבות חלילה, וזהו – ב.כ.י.ה. ראשי תיבות "ב‘שמך י‘גילון כ‘ל ה‘יום", כמו שמבאר רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן.
 
נמצא, למרות שאמרו חז"ל שהתפילה בבכיה מקובלת, הנה ברוב המקומות אמרו שהתפילה צריכה להיות בשמחה דווקא, אבל משום מה, רוב בני אדם בטוחים שרק אם הם בוכים לה’ ומתלוננים על "מר גורלם", רק זו נקראת תפילה, ותולים עצמם במאמר חז"ל הנ"ל, ששערי דמעה לא ננעלו, ומתעלמים מאותם מאמרי חז"ל המפליגים בשבח מעלת התפילה שהיא בשמחה.
 
שמחה זו אמונה
 
הכלל הוא, שכל תפילה מוכרחת שתבוא מתוך שמחה, כי שמחה זו אמונה, כמו שכותב רבי נתן עוד במאמר הנ"ל:
 
"וזהו שסומכין קריאת שמע עם ברכת גאל ישראל לתפילה. כי קריאת שמע היא אמונה, ואמונה היא עיקר השמחה, כי זהו תכלית השמחה בחינת (תהלים ק"ד): "אנכי אשמח בה’", וכמו שאמר רבינו נ"י שאמונה היא בחינת אנפין נהורין, דהיינו שמחה. כי אמונה היא כשנתחבר בה אמת, עיין שם. וקריאת שמע, דהיינו ה’ אחד הוא בחינת התחברות אמת ואמונה שזהו תכלית היחוד ועל ידי זה מתעורר שמחה כנ"ל. ואזי כשנתעורר השמחה אז עומדין להתפלל ואזי היא תכלית השמחה. דהיינו דבקות בהשם יתברך שזהו תכלית השמחה לשמוח בו יתברך. כי התפילה היא בחינת דבקות כידוע". עכ"ל.
 
ולמען האמת, התפילה בשמחה מסוגלת לפעול ישועות יותר מהתפילה שהיא בדמעות, וכאשר האדם מתפלל בשמחה, בקלות הוא נושע מכל צרה, כמו שממשיך ומביא שם במאמר הנ"ל: "כי כל ההיזקות על ידי קלקול השמחה. וכשהתפילה מתוך שמחה היא רפואה לכל וישועה לכל". 
 
סכנה! בכיה של חינם!
 
והנה, כאשר האדם מתפלל בבכיה, ולא רק שאין בזה שום הכרח, עוד הוא מכניס את עצמו לסכנה גדולה עד מאוד, לחטוא בחטא הגרוע ביותר שישנו בתורה – חטא בכיה של חינם, שעל כך אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל: "אתם בכיתם בכיה של חינם – אני אקבע לכם בכיה לדורות!" ואז נגזרו כל החורבנות והגלות המרה והארוכה מאוד…
 
שום חטא בתורה – גרוע ככל שיהיה – אינו גורר עמו עונש חמור כל כך כמו החטא של בכיית חינם. נמצא, שאדם שבוכה לה’, רק אם בכייתו נובעת ממקום טהור, שהוא באמת מאמין ויודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, והוא מודה לה’ בכל ליבו על אותה צרה שרוצה להתפלל עליה, ואז מרוב שמחה ואהבה וגעגועים לה’ הוא בוכה, שרואה כמה ה’ רחמן ומטיב עמו, וליבו נשבר בקרבו על שחוטא כנגד מלך טוב ומטיב שכזה – רק זו בכיה טובה שעליה נאמר: שערי דמעה לא ננעלו!
 
נמצא שאין סתירה בדברי חז"ל, אלא האדם הוא המפרש את דבריהם בצורה מעוותת, לפי ההבנה העקומה שלו, כאילו חז"ל מעודדים אותו לבכות ולהתלונן, ובעצם כל דבריהם נאמרו רק על הבכיה היוצאת מלב נשבר באמת בגעגועים, ולא חס ושלום שבוכה מעצבות, וזו כפירה גמורה, וחושב שיש איזה רע בעולם, ואיך תתקבל תפילה כזו הבאה מתוך כפירה בהשגחתו הטובה של הבורא ח"ו?
 
טובה עצומה
 
צריכים תמיד לזכור שאמונה פירושה להאמין שהכל לטובה, וכאשר האדם מאמין כך, הוא יודע שאף אותו החסרון שמתפלל עליו, הוא רק לטובה, כי הנה  – בזכות אותו החסרון הוא התעורר להאריך בתפילה ולהתפלל מעומק הלב, דבר שספק גדול אם היה עושה אילו לא היתה לו אותה צרה.
 
נמצא, שהצרה הזו היא טובה עצומה והיא מקרבת אותו לקדוש-ברוך-הוא, וזו טובה נצחית שאין דומה לה, וכבר בעולם הזה האדם נהנה מפירותיה, שסמוך הוא לה’ יתברך ומאמין בו, וחייו הם גן עדן.
 
היה מקרה שבאה אישה אחת אל הרב, וסיפרה לו שהיא סובלת מאוד מפצעים מכוערים בפניה, ורוצה היא לעשות שש שעות התבודדות על זה.
 
אמר לה הרב: את יכולה לעשות על זה התבודדות ארוכה כרצונך, רק תזכרי שבתחילת ההתבודדות את צריכה להודות לה’ הרבה מאוד על הפצעים האלה, שהרי בזכותם את עומדת עתה לעשות התבודדות ארוכה ולהתקרב מאוד אל ה’ יתברך, ובלי הפצעים הללו לא היה מה שידחוף אותך לזה, לכן הם טובה גדולה, וצריך שתשמחי בהם ותודי עליהם, ורק אחרי כן את יכולה להתפלל ולבקש מה’ שיראה לך מה הוא מרמז לך, ומה עליך לתקן, ואיך הוא רוצה לקרב אותך אליו על ידי שהוא נתן לך פצעים בפנים.
 
תן חיוך
 
כאשר אדם אינו מודה לה’ על צרתו, ואינו רואה את החסד והרחמים שבצרה הזו, ואינו שמח בה, אלא בוכה ומתלונן כאילו ה’ יתברך, חס ושלום, עושה לו איזו רעה – הבכיה הזו תזיק לו הרבה יותר מאשר אם לא היה מתפלל כלל, וזו טעות שרבים רבים טועים בה, שכל תפילתם היא בלשון תלונה – בלי אמונה שהכל לטובה.
 
לעומת זאת, כשמתפלל בשמחה – אינו נכנס לשום סכנה כלל, מה יכול להיות? הכי הרבה הקדוש-ברוך-הוא "ייתן חיוך"…ומה רע בזה? ואם מתוך שמחתו האדם מתעורר גם לבכיה של געגועים או לב נשבר – מה טוב, אבל שלא יעשה מזה עיקר משום שעלול ליפול לבכיה של חינם, שהיא מסוכנת מאוד כאמור.
 
ובאמת, אנשים כערכינו אסור לנו כלל להתחיל תפילה שתהיה בבכיה ובתרעומת, כי בודאי נכשל בבכיה של חינם, כמו שאמר רבינו הקדוש, שאפילו מלב נשבר אמיתי יכולים בקלות ליפול לעצבות, וכל שכן כשבאים לכתחילה עם רצון להתלונן. והחטא של העצבות הוא גרוע בהרבה מכל חטא אחר, כמו שראינו שבעקבות בכיה של חינם נגזרה גזרה נוראה לדורות, דבר שלא מצאנו בשום עוון בתורה.
 
לכן נביא עתה מספר דוגמאות, שידע האדם כיצד להתמודד עם ניסיונות החיים בצורה הנכונה, וכיצד ייגש לכל תפילה והתבודדות, באופן שתתקבל תפילתו ויוכל להתחזק ולהתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא מכל מה שעובר עליו, ואף מהצרה הגדולה ביותר יזכה להתעלות ולהכיר את הבורא הרחמן, ובודאי גם ייוושע מן הצרה.
 
מתנה גדולה
 
הדוגמא הראשונה היא בעקבות מה שעבר על בשרו של הרב, מחבר מאמר זה. לפני כשלושים שנה סיבב הבורא סיבות שונות, ונתן לרב מתנה גדולה שקוראים לה – חובות…ולא חובות קטנים של אלפי דולרים, אלא חובות גדולים שהסתכמו בעשרות רבות של אלפים, ועל מנת לשלם את הריבית החודשית היה צריך לעבוד יומם ולילה – אילו היה פועל בדרך הטבע…
 
הרב עשה ישוב דעת והבין שיש כאן מתנה גדולה, הוא הבין שהבורא השגיח עליו ונתן לו את החובות הללו על מנת לקרב אותו אליו, כי הבורא יודע שרק כך – בתנאים הללו במדויק – הוא יתקרב אליו. כי הרי יש כללה האומר ש"אין ייסורים ללא עוון", ואם יש לו ייסורים סימן שיש לו מה לתקן ברוחניות.
 
ועוד אמר לעצמו: החובות הם כמו עץ וכל פתרון שאמצא וכל השתדלות שאעשה – זה רק כמו לחתוך ענף מהעץ ויגדלו במקומו כמה ענפים אחרים. לכן, הפתרון היחידי הוא לעשות טיפול שורש, ואת זה אפשר לעשות רק על ידי תפילה.
 
כמו כן היה מחזק את אשתו, שבודאי הם יצאו מהחובות, ואם יעמדו בניסיון הזה באמונה ויעשו את העבודה של תפילה ותשובה, אזי כשיצאו מהחובות יהיו להם כלים נפלאים של אמונה ובטחון.
 
מאחר והסתכל על כל העניין באמונה הוא שמח מאוד על החובות, והיה רוקד בשמחה כל הזמן, עד שאנשים שהכירו אותו וידעו את מצבו היו מתפלאים – מה הוא רוקד? כזו צרה צרורה והוא רוקד ושמח…אולי הוא השתגע ח"ו…?
 
והיה עונה להם על פי מה שכתוב בסיפורי מעשיות (משבעה בעטלירס – שבעה קבצנים): אני חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון כלל, ומה הם החיים טובים שלי? שיש לי חובות…
 
הרב לא התבלבל, הוא האמין באמונה שלמה שאין שום טעות בהשגחה של ה’, ובודאי הדבר לטובה – שיש לו חובות, והיה הולך כל יום להתבודדות ארוכה שבה היה מודה תחילה לה’ על המתנה שנתן לו, ואחר כך היה מתפלל באריכות שיראה לו ה’ למה מדוע הוא בחובות? מה המסר שבדבר? מה עליו לתקן? על מה לעשות תשובה? וכו’, וכך הרבה בתפילות עד שה’ עזר לו להחזיר את כל החובות!
 
ומעיד הרב, שבאותה תקופה הוא זכה להתקרבות נפלאה שאי אפשר היה לו לזכות לה אלא על ידי החובות הללו, והוא קיבל הרבה מתנות נפלאות של אמונה ובטחון שעד היום מלוות אותו. ובנוסף, במשך כל הזמן שהיה בעל חוב הוא לא הרגיש שום צער מהחובות והיה כל הזמן בשמחה, וגם כשלא היה לחם בבית, הוא ואשתו לא הרגישו שום צער כלל, משום שהאמינו באמונה שלמה שזה הכי טוב ככה…
 
ועוד, לא רק שלא הרגישו שום צער, גם לא נגרם לשום אדם צער מאותם החובות, וכל מי שהיו חייבים לו כסף קיבל את כספו ללא כל איחור, כי הרב היה מרבה מאוד בתפילה שלא ייגרם לשום אדם צער עקב חובותיו, ועזר לו ה’ שיוכל להמשיך הלאה ולהחזיר לכל אחד את כספו בזמנו.
 
יכול היה להיות אחרת…
 
אילו הרב היה נופל בדעתו, מאשים את עצמו, את אשתו, את הנושים וכו’, הוא לא היה מחזיר את החובות וגם לא היה מקבל את המתנות הנפלאות שקיבל. רק בזכות האמונה, שהאמין שהכל לטובה וככה ה’ רוצה לקרב אותו אליו, הוא לא נפל לשום חלישות הדעת, אלא הלך בשמחה לדבר עם הבורא במטרה אחת ויחידה – לברר כיצד הוא יכול להתקרב אליו מתוך החובות הללו.
 
כאשר האדם ניגש כך לכל ניסיון בחיים, כשמאמין שמה שקורה לו זה מאת ה’, ולטובתו הנצחית, על מנת לקרב אותו, אז הוא יכול להתפלל בצורה נכונה! כי יש לו שמחה, והוא משתמש בצרה שיש לו רק על מנת להתעורר לתפילה באריכות ומעומק הלב, ולא כדי ליפול לייאוש.
 
המציאות היא, שכאשר אין לאדם איזה חסרון או ניסיון, הוא ישן את חייו ואין מה שיעורר אותו לעשות עבודה אמיתית של תשובה, חשבון נפש, תפילה באריכות וכיוצא בזה, ורק כאשר יש איזה עניין שכואב לו, המחייב אותו לעבוד – רק אז הוא עובד.
 
זו מטרת כל הייסורים והחסרונות שיש לאדם – לעורר אותו לתפילה. לכן, כאשר יש לאדם איזה חסרון עליו לשמוח מאוד ולהודות עליו בכל ליבו, כי זו ההזדמנות שלו להתעורר ולהרבות בתפילה ולהתקרב מאוד אל ה’ יתברך, ואין מטרת הייסורים כלל להכניס את האדם לקטנות ולעצבות חלילה, כי כל מה שה’ עושה לטובה הוא עושה, וזו הטובה שבייסורים, כאשר האדם מתעורר להתפלל יותר, לעשות תשובה יותר, או-אז הוא מתקרב אל ה’ יותר.
 
לכן כל אדם שיש לו איזה צער או חסרון, צריך להודות הרבה על אותו החסרון, ורק כאשר הוא מלא בשמחה, והוא מאמין באמונה שלמה שהחסרון הוא לטובתו, על מנת לעורר אותו להרבות בתפילה, להתקרב אל ה’ ולקבל הרבה מתנות יפות, רק אז יכול להתפלל על החסרון ויחפש מה עליו לתקן ומה המסר של הבורא אליו.
 
כמו שהיה מקרה, שבא אברך אחד אל הרב וסיפר לו שיש לו בעיה קשה של קימה בבוקר, זה לא משנה מה הוא עושה, כמה שעונים מעוררים הוא שם ליד המיטה, ואשתו מנערת אותו – לא עוזר כלום! הוא ישן כמו דוב! הוא מתעורר רק בשעות הצהריים, וכמובן מתחיל את היום על רגל שמאל, ולא יכול להספיק כלום, פשוט צרה צרורה…
 
וכמובן – אשתו אינה יכולה לסבול זאת ולראות את בעלה נוחר כל הבוקר, וכשהיא יוצאת לעבודה הוא מתגלגל לצד שמאל… והיא כבר מאיימת עליו שאם זה ימשיך כך אז… והוא לא יודע מה לעשות? לשמוח בחסרון הזה? הרי מכל כיוון הוא מקבל בזיונות, ובאמת הוא עובר על ההלכות, זמן קריאת שמע וכו’, ואשתו אינה מוכנה כבר לסבול זאת – האם יכול הוא להיות בשמחה? האין זו רשלנות גמורה מצדו לשמוח בחסרון הזה?
 
אמר לו הרב: אם אתה משתמש בצרה הזו כדי להתעורר לתפילה באריכות ומעומק הלב, ואתה משקיע בכל יום חצי שעה לפחות לבקש מהבורא שיעזור לך עם הקימה בבוקר, אזי אין לך שום רשלנות, ואני מבטיח לך שאם תעשה כן, גם לך לא יהיו ייסורים מהקימה מאוחר, וגם אשתך לא תצטער, וגם בשמים לא יהיה עליך שום דין על ההלכות שאתה עובר עליהן.
 
ובודאי שמוכרח אתה להיות בשמחה, כי אתה עושה את שלך, ואין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניה עם בריותיו, ואין לך שום עצה חוץ מתפילה. מה תעשה? תרדוף את עצמך? תיפול אל זרועות הדיכאון? ככה תפתור את הבעיה?!
 
אדרבה, כדאי שתדע! שכל עוד אינך שמח בחסרון שלך – אתה לא תוכל לצאת ממנו! לכן, קודם כל תשמח שה’ יתברך נתן לך חסרון, כי בכח אותו החסרון יש לך מה שיעורר אותך לתפילה ולתשובה ואין טובה גדולה מזו. ורק אחרי כן תשקיע בכל יום תפילות ארוכות על אותו החסרון, ומובטח לך – שגם תזכה לתקן אותו, גם תזכה למתנות גדולות ולהתקרבות גדולה לה’ יתברך, וגם כל זמן שעדיין לא תיקנת את החסרון – לא תרגיש שום צער מכך! 
 
ה’ יתברך יזכנו לשמוח תמיד, ולהתעורר לתפילה באריכות ומעומק הלב מכל מה שעובר עלינו, וגם להתעורר מעצמנו מבלי שיעבור עלינו… אמן ואמן.       

כתבו לנו מה דעתכם!

1. שלומי

כ"ה תשרי התשע"ט

10/04/2018

שמחה

שמחה ראשי תיבות של ש-שכל מ-מיושב ח-חזק ה- בעזרת ה' כמובן כל שמחה היא עבודה על שכל מיושב שהכל בידי שמיים והכל לטובתי אשמח אם תעבירו לרב יום טוב ושמח שלומי מור ראש צורים

2. שלומי

כ"ה תשרי התשע"ט

10/04/2018

שמחה ראשי תיבות של ש-שכל מ-מיושב ח-חזק ה- בעזרת ה' כמובן כל שמחה היא עבודה על שכל מיושב שהכל בידי שמיים והכל לטובתי אשמח אם תעבירו לרב יום טוב ושמח שלומי מור ראש צורים

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה