שעשני כרצונו? איפה השוויון?

שלום,

אני מעוניינת להציג שאלה שאולי קצת לא כל כך מקובלת. אותי היא נורא מטרידה, לכן הייתי מבקשת להתייחס בכל אופן לנושא. אני בתהליכי התקרבות מתונים. אני מאמינה והכל, אבל לא ממש מחויבת לדתיות מוחלטת. הקטע הכי קרוב ללב אצלי היא התפילה. במיוחד אני מתחברת לטקסטים של שחרית, הזמירות הללו וכל זה. יש לי 'בעיה' עם ברכה מסוימת בברכות השחר – הברכה המפוצלת לגברים ולנשים. כאישה אני אמורה לומר "שעשני כרצונו" ובכל בוקר מחדש קשה לי לומר את הברכה הזו, במיוחד כשהנוסח הגברי צורם לי מהצד "שלא עשני אישה". קשה לי לשאת את התחושה הזו, זה נראה לי כאילו לנשים אין מקום מספיק משמעותי או מהותי ביהדות. כך תחושתי, ואני סבורה שזה לא אמור להיות כך. אשמח לקבל משמעות נכונה יותר (אם יש כזו). תודה, ליאת.
 
* * *
 
ליאת שלום רב,
 
ראשית, השאלה איננה 'לא מקובלת'. אדרבה, זו שאלה מתבקשת מאוד וחשוב להתייחס אליה.
 
לפני שנפתח את הדיון בנושא, חשוב לי לציין משהו. כשעורכים דיון מתוך מטרה להגיע לתכלית כלשהי, ראוי לציין כבר בהתחלה את 'השורה התחתונה' אליה אנו שואפים להגיע. בנושא המדובר השאלה, מן הסתם, לא נועדה לקטלג את הגברים והנשים ל'יותר' ו'פחות'. אנו מעוניינים להבין את מעמדה של האישה מנקודת מבט יהודית, באופן שיניח את דעתה ויעניק לה את מקומה.
 
ובכן, את מעמד האישה ניסו אנשים בכל הזמנים לקבוע. בעבר, מנקודת מבטם של אנשים מאוד לא מפותחים, הייתה האישה חומר גלם בידי הגבר, כך בכל אופן מסופר. דברים השתנו וגם תפישות עולם ערכו שיפורים בתחום. מעמדן של הנשים התעדכן מחדש בכל תקופה ובכל תרבות. על שאלת מקומה של האישה האקטואלית, ניתן לנסות ולענות מתוך תפישת העולם העכשווית, אבל אז יש לנו בעיה של 'פג תוקף'. מה נעשה אם בעוד מספר שנים יהיו כאן אנשים חכמים יותר, שבעיניהם אנו בני תרבות העבר נחשב 'פרימיטיביים' ומעמדה של האישה (אולי כבר של הגבר) על פי תפישת עולמם יימצא בשפל? האם גם אז תיאלץ האנושות לערוך שינויים חדשים? אם כן, הענקנו לאישה את המעמד המעורער ביותר, כזה הנתון לשינויי זמן ומקום ובלתי מוחלט. רחמנות.
 
כמאמינים, אנו מבינים שאת האישה יצר בורא עולם בדיוק כפי שיצר את הגבר. את ערכם רק הוא מסוגל לקבוע. וערך המצוין מגבוה בלתי נתון לשינויים, זהו ערך מוחלט, זוהי מהות.
 
וכאן אני מבקש לומר משהו שיובן בהמשך: האינטליגנציה שלנו היא כלי מוגבל, היא איננה הכל! בדיוק כפי שיכולת הראיה שלנו מוגבלת, כך גם יכולת התפישה וההבנה מוגבלות. אף אדם לא מתכוון להפריך את הקביעה הזו. לילדים החמודים שלנו אנו אומרים 'כשתגדל תבין', האם אנחנו סותמים להם את המוח בהבלים? מה פתאום! כהורים, אנו מבינים שאין דרך להסביר להם כעת את מה שרק הגיל והניסיון יוכל ללמד אותם. אנו דורשים מהם להאמין לנו. באותה מידה, לא נוכל להבין לגמרי את 'חלוקת התפקידים' שנדבר עליה בהמשך. משום שבדיוק כפי שכולנו, בני שני המינים, לא בחרנו את היותנו כאלה או כאלה, כך בדיוק שאלת 'מדוע דווקא אני' אינה חוקית, היא שייכת למה שאינו תלוי בנו. הדיון שלנו אמור להתמקד בהבנת מקומנו ותפקידנו.
 
שוויון או היגיון?
 
כשמדברים על מעמדם של הגבר והאישה ביהדות, מקובל לטעון שאין ראוי להציב את אחד מהמינים במקום שונה מחברו. אנשים בימינו דורשים 'שוויון', ומהסיבה הזו כה מקוממת חלוקת התפקידים היהודית. לגבר מלאי עצום של מצוות, דלת פתוחה לאינטליגנציה מחשבתית תורנית. האישה מקומה בבית, מעט מצוות, מעט הלכות, וזהו. מקומם, ללא ספק.
 
אין בכוונתי להציג מציאות אחרת, משום שאין כזו. אין בכוונתי לטעון שיש שוויון, כי אין כזה.אבל רגע לפני שאנו מסיקים מסקנות, בואו נציץ שנייה לכיוונו של נערץ הציבור – הטבע. התחום הזה חף מכל 'דתיות', ובכל זאת, גם הוא רחוק מלהציג שוויון.
 
היצירה המשמעותית ביותר עבור ההמשכיות של כולנו היא ללא ספק הבאת חיים חדשים לעולם. היצירה הזו נעשית על ידי שני המינים האנושיים החולקים את כדור הארץ – האישה והגבר. היינו מצפים מהטבע לשוויון כלשהו. אבל הוא מבחינתו מציג תמונה רחוקה מאוד מכל איזון. תרומתו של גבר להיריון מסתכמת ב'נתינה' נטולת כל צער. האישה, לעומת זאת, נושאת את התוצאות בגופה, לבדה במשך תשעה חודשי סבל והתמודדות. היא נותנת את עצמה עבור כל ילד. ועוד לא דיברנו על לידה ועל הנקה, ועל גידול וכל השאר. את מצוות הפריון (הראשונה בתורה) מקיימים כל בני האדם בעולם, ללא הבדל דת וגזע. אצל כולם זועק חוסר השוויון.
 
הגופים של האישה והאיש שונים בתכלית. כך גם מערכת הרגשות, עיבוד המידע, החשיבה וכל התחומים. את העובדות הללו בלתי ניתן לשנות. (היה בעבר איש מאוד לא סימפטי שניסה לעשות זאת, קראו לו פרעה. והאופן בו הוא התעלל בנתיניו העבריים היה בהמרת התפקידים, לגברים הוא מסר מטלות נשיות ולהיפך).
 
מול העובדות הללו יש לנו שתי ברירות – לטעון שהטבע לא מדבר לעניין, או לנסות להבין אותו טוב יותר. 
 
אדם חושב, כשהוא נתקל בתופעה תמוהה, מתעורר לחשוב ולשאול 'מה קורה כאן?'. בטבע אין מקריות משום שהכל מסודר להפליא, ואם מישהו סידר באופן כל כך מדויק יחסי חיים בעלי אופי כה שונה, הוא מתכוון למשהו.
 
חלוקת תפקידים
 
בכל מערך בו נוטלים חלק פעיל מספר רב של פועלים קיימת חלוקת עבודה. בלתי אפשרי להקים בניין עם צוות שכולו מבצע פעולה אחידה. עם כל הרצון הטוב להגיע לשוויון, לא נוכל להרים בית בודד בלי חלוקת תפקידים. התפקידים במהותם נושאים כל אחד אופי שונה. ישנם תפקידים ניהוליים וישנם זוטרים יותר. יש מתכננים, יוצרים ומחלקי הוראות, ויש מבצעים בשטח. תארו לעצמכם מצב בו הפועלים טוענים 'לא מתאים לנו לקבל הוראות, רוצים לחלק הוראות'. לך תבנה בניין ככה…
 
בתחום הזה לכל הפחות, כולם תמימי דעים, המציאות מחייבת.
 
הפועל המְבַצע יכול כן לדרוש שיראו באישיותו אדם שווה זכויות כמו מנהל העבודה. זו זכותו וזו גם חובתו של כל מנהל. תפקידים הם כבר עניין אחר. תפקידים מחולקים בדרך כלל לפי כישורים. ישנם כישורים מולדים (בדרך כלל נתונים גופניים וכדומה) ויש כישורים נרכשים. תחושת נחיתות הנוצרת כתוצאה מנתונים מסוימים, שייכת כבר למחלקת 'דימוי עצמי' ולהבנת המציאות. אחרון הפועלים – על פי תפישת עולם בריאה – שווה ערך לגדול האדריכלים! ומי שלא מקבל את האמירה הזו שלא ישאל שאלות על אפליית נשים!
 
האמירה לעיל לא תאפשר לפועל חרוץ ככל שיהיה להיכנס לנעליו של אדריכל. ואין זה פוגע בהיותו אדם בעל ערך שווה. התפקיד הוא מציאות, הערך הוא מהות.
 
כעת, הבה נמחק את משל האדריכל והפועלים. נדבר על צבא. בחיל האוויר אומרים 'הטובים לטייס'. מה זה בדיוק אומר, שהרעים להיכן? אולי מתכוונים לומר שם, שהכשירים ביותר יתקבלו לאפיק הטייס. בכל אופן, גם המאושרים בעם שהעפילו לפסגת חרטום מטוס קרב מסווגים לשניים. בתא הטייס של מטוס קרבי יש בדרך כלל שני מושבים, אחד מאחורי השני. הטייס יושב מלפנים והנווט מאחור. גם הטייס וגם הנווט בחורים כארזים בלבנון. ובכל זאת, אחד תופס מקום קבוע מלפנים, את השני משאירים תמיד מאחור. אפלייה בהתגלמותה.
 
כעת שימו לב! הטסת מטוס וניווט הם שני תתי-מקצוע בתחום הטַיִיס. טַיִיס דורש כישורים מסוימים, ניווט מחייב כישורים אחרים. אם נבקש לחולל בחיל האוויר רוטציה לקידום שוויון מוחלט במין האנושי, נוביל את חיילינו לאסון בטוח. הבחור החביב שיושב מאחור, יושב בדיוק במקום הטוב ביותר עבורו, עבור המטוס ועבור עמיתו ורבבות האזרחים שלמטה. הבחור הנחמד שתופס את המקום מלפנים יושב גם הוא במקום המתאים ביותר עבור תפקידו. הכישורים הללו, אגב, שייכים יותר לנתונים מציאותיים מאשר לכאלו הנרכשים. החלוקה הברורה הזו מעניקה לכל בחור את המקום הטוב ביותר עבור תפקידו. מבחינה שטחית, יש בתפקיד הטייס משהו יותר אקטיבי, פעיל ומוביל. הניווט שרוי יותר באפלולית 'מאחורי הקלעים'.
 
באופן שכזה, אגב, מחולקים הכישורים האנושיים. ישנם כישורים מוחצנים הקשורים להנהגה, יכולת התבטאות, הצגה והדרכה. וישנם כישורים, חשובים לא פחות, הפועלים דווקא בין הצללים. אם נשפוט את המציאות באופן שטחי, יש לנו המון 'תחומים מופלים לרעה', משום שלתחומים הללו לא ניתנת בדרך כלל הבימה.
 
תפקיד או מהות
 
אדם בוגר מסוגל להבין, שהעולם חייב להכיל סוגים שונים של כישורים ונתונים. אדם מבין, מסוגל להסכים שבמקום כלשהו לא שואלים יותר 'למה?', משום שהשאלה הזו לא מועילה לשום דבר מעבר לעיכוב ותסכול מיותר. 'למה?' היא שאלה סותרת יצירתיות. משום שבמקום לעסוק ב'איך?', בהתקדמות והשתפרות, אנו מנסים להבין את מה שלא נוכל להבין כעת. שאלות 'למה?' מיותרות הן שאלות הגורל 'מדוע נבראתי כך ומדוע הוא אחרת?'. במקום לשקוע בשאלות נעדרות פתרון (משום שגם אם נסכים על השאלה נצטרך לבקש את התשובה גם מהטבע, כזכור) יש דרך להתרכז במהות. המהות הפנימית של נשים כמו גברים, זהה לחלוטין. הנשמות נוטלות חלק שווה בהובלת העולם אל התכלית, כל אחת בתפקידה, כישוריה, אופייה, כן, וגם חולשותיה.
 
לאור המשלים שהצגנו קודם, נוכל להבין משהו על אופן תפקודה של הבריאה. הכוחות הפועלים במרחבי הטבע מחולקים באופן כללי לשניים. 'פעיל' ו'סביל'. הפעיל הוא הכוח המקביל להגדרה הקבלית 'משפיע', הסביל מקביל להגדרה 'מקבל'. זו גם ההגדרה הלשונית בדקדוק, מילון בבקשה.
 
הגבר נושא תפקיד 'פעיל', ואם יש לנו ספק בכך נצטרך לערוך לו מוטציה כלל מערכתית. האישה מתפקדת באופן יותר 'סביל'. כמובן, יש בכל אחד את שני הכוחות, והחלוקה משתנה באופן אינדבדואלי אצל כל אישיות. אך אחרי הכל, הצד הדומיננטי אצל נשים הוא הסביל, ולהיפך. 
 
דבר נוסף חשוב לא פחות. תפקיד אינו מהות. תפקיד הוא מציאות. ההגדרות שהצגנו קודם מדברות על מציאות בשטח, על חלוקת תפקידים, לא על מהות פנימית. הדבר אומר, שמבחינה תפקודית המינים מחולקים לפעיל וסביל, אך אין בכך כל השפעה על המהות! במהותם גבר ואישה שווים לחלוטין.
 
הברכות כביטוי לשלמות פנימית
 
וכאן אנחנו מגיעים למשמעותן של הברכות. ראשית, יש להבין, שהברכות אותן אנו מברכים עם שחר מבטאות את הכרת התודה שלנו על הדברים הבסיסיים ביותר המרכיבים את חיינו. הברכות מתחילות במהות, וממשיכות ומקיפות את הנתונים הסביבתיים הסובבים אותנו כל הזמן.
 
ברכה היא הכרה במהות הפנימית, והבעת תודה לבורא על הזכות שניתנה לנו ליטול חלק בקיום העולם. הגבר, תפקידו אקטיבי, פעיל. הוא מצווה ברמ"ח מצוות עשה, ומוזהר על שס"ה לא תעשה. פעולה אקטיבית שווה לביטויו הגופני כמשפיע, מפרה ומפרנס. אין זה הופך אותו לשתלטן ועליון. זה כן מעמיד אותו במקום בו אמור לעמוד מי שצריך להעניק ולהשפיע. אם אנחנו מעוניינים למזוג מים מקנקן לגביע. גם אם במקרה הזה הקנקן אינו אלא בקבוק פלסטיק מעוקם והגביע, לצורך העניין, עשוי כסף טהור, הרי שנאלץ להציב את הקנקן גבוה יותר מהגביע, אחרת – כך לפי חוקי הטבע, לא נוכל למזוג את המשקה. הצבת הכוחות של המשפיע והמקבל במקרה הבקבוק והגביע מהווה אפלייה, דיכוי או השפלה של המקבל (הגביע)? ממש לא, נכון? יופי, כעת אנו מבינים שמצב מקביל לתפקיד, ושניהם יחד אינם משקפים את הערך המהותי.
 
הברכות אותן אנו מברכים עם שחר מביעות את ההסכמה והשלמות הפנימית שלנו עם התפקיד אותו אנו מגלמים בעולם. הגבר במקומו כפעיל ואקטיבי, מברך את הברכה השוללת 'פזילה' לתפקידה של האישה. הוא אומר 'נכון, היה נוח יותר להיות פסיבי, לקבל. (על פי עיקרון 'הדשא של השכן'), אך אני שלם עם תפקידי ומברך 'שלא עשני אישה' שלא עשה אותי מקבל.
 
האישה, לעומת זאת, מברכת 'שעשני כרצונו'. האמירה הזו, היא הביטוי המתאים ביותר לתפקידה  כמקבלת. עשני כרצונו, היא הסכמה. והסכמה היא הכלי המוצלח ביותר של אישה. בדיוק כפי שאת חלקה ביצירת חיים חדשים היא מגלמת באופן המושלם ביותר מעמדת ה'מסכים', היא הלא 'קולטת' ומקבלת ומאחסנת בתוכה את החיים הללו. באותו אופן היא גם מודה לבורא על התפקיד הזה.
 
כעת הבה נשאל את שאלת השאלות – מדוע לא לעשות הפוך? האיש יברך 'שעשני כרצונו' והאישה 'שלא עשני גבר'? נחמד, לא?
 
ובכן, גבר אמור להודות לבורא עולם בשפתו, שפת ה'פעיל' – 'שלא עשני'. לא שייך לברך 'שעשני כרצונו' בשעה שתפקידו המרכזי הוא אקטיבי. האמירה הזו מבטאת הסכמה וקבלה, לא השפעה. באותה מידה, אישה אינה יכולה לברך ולבטא את שלמותה הפנימית בשעה שהיא משתמשת בלשון גברית 'שלא עשני'. האישה אמורה לבטא את שלמותה ואושרה בשפתה 'שעשני כרצונו'. 
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!