שעת מבחן

כל אדם בורח למקום כלשהו בשעת
תוגה וצרה. אבל השאלה היא לאן?
לפי אפיק הבריחה אפשר לדעת עליך
הרבה מאוד.
 
 
רבי צדוק הכהן מלובלין היה אומר: "אל מקום שאדם בורח בשעת צרתו – שם שורשו!"
 
ומה זה אומר?
 
אדם עומד במרכז המטבח ופותח את ארונות המטבח אחד אחרי השני. אחכך כך עובר ממגירה אחת לשנייה בניסיון למצוא משהו (לרוב דבר מאכל) שישקיט את עצביו. כן, קראתם נכון! לא את רעבונו, אלא את עצביו. מסכן, בטח הוא קם באותו בוקר על צד שמאל. ובעבודה, אחד הקולגות הוסיף עוד קצת שמן למדורה בדמות עקיצה עסיסית ליד כל החברים. ובשעת צהריים מאוחרת, כשחזר לביתו עייף ושבע תלאות, מצפה לרגיעה כלשהי, קפץ עליו רוגזה של אשתו. למה? כי הוא לא מעריך אותה כמלוא הנימה ואת מה שהיא עושה. הוא מרים את ראשו למעלה (שמים לא נראו שם, אבל תקרה כן) בניסיון להבין במה פשע וחטא עכשיו. אלא שהחצי השני לא חיכתה שהאסימון ייפול. "למה אתה מרים את הראש? תוריד אותו לרצפה ותראה מה עשית – כל הבית טביעות רגליים שחורות. הרגע סיימתי לנקות!!!!…."
 
הוא כועס, אבל עכשיו על כל העולם. הוא מרגיש שאם לא יעשה משהו ממש עכשיו, הוא יתפוצץ. אז הוא נכנס למטבח ואוכל מכל הבא ליד – עוגות ועוגיות, חטיפים ונשנושים. אך משום מה, נקודת השובע שבמוח לא פעלה כראוי, ובמקום להירגע הוא נשאר עם הבולמוס ועצביו הבוערים הובילו אותו לעוד ארונות ואכילה בלי חשבון. זה מה שהוא עושה בכל פעם שמישהו או משהו מעלים לו את ה"פיוז". על כך יעידו הכרס והצמיגים…
 
לעומתו, אדם אחר יושב בביתו מתוסכל ועצוב. אתם יודעים, יש כאלה שבכל מה שהם נוגעים הופך לזהב. אצלו, כל מה שהוא שם ידו עליו היום הפך לבוץ, לכישלון מוחץ. שום דבר לא הלך לו. ממש 'שלא כסדר', כמו שאומר רבי נחמן מברסלב. הגרון שלו חנוק מדמעות, לכן אין מה לדבר על אוכל. קשה לו, הוא 'חסום', אפילו חטיף קטן לא מעניין אותו. האומללות שוברת אותו לרסיסים וקורעת את ליבו לגזרים. הצער, תתפלאו לשמוע או שלא, משביע אותו. הצום הכפוי הזה נמשך. עד מתי? עד אשר נפשו תשקוט או שיימצא פתרון לבעיה. מה יקרה קודם?…
 
וברחובה של העיר, עומדת אישה נחמדה. מרחוק כבר אפשר להבחין שאיתה אי אפשר לדבר. בולמוס הקניות בעיצומו, בין בקניות נצרכות ובין אלה שלא בדיוק עונות על ההגדרה הזו. יום קשה עבר עליה – בבית, עם הילדים, מי יודע? היא מרגישה כל כך מרוקנת ומדוכאת. המפלט היחיד שלה הוא מרכזי הקניות על כל ערוציהם. הלב ריק אבל השקיות מתמלאות בזו אחר זו. לשם מנותב התסכול שלה עד שהלב מתמלא שוב, או עד שהארנק מתרוקן לגמרי…
 
לאן אתה בורח?
 
יש אנשים שבורחים בשעת כאב וצרה לאוכל, ויש מי שמתנחם בזרועות הצום. יש הנמלטים למפלס הרכושנות, ויש….
 
מי שבורח אל בורא עולם!
 
ספר התהילים נפתח ודמעות רותחות נספגות בין דפיו, מתחננות ומבקשות מבורא עולם שיושיע ויציל, יעזור ממרום, ישים רטייה על מכה כואבת ויחבוש כל פצע וחבורה. כבר שמענו סיפורים מרוממים על דמויות הוד, אנשים מיוחדים שלמדו תורה בהתמדה והשקיעו את כל מרצם בחסד ועזרה, שעה שהם בעצמם סבלו מאוד, אם ממחלה, או כשאחד הילדים סבל מנגיף נדיר בגופו, ל"ע. זה דורש כוחות נפש לא רגילים, וזוהי גם בחירה. אותם אנשים בחרו לפרוק את סבלם על ידי התמסרות מוחלטת לקב"ה, שש שעות התבודדות בשדה ברציפות, הגשת סיוע לנזקקים וכדומה.
 
שמתם לב מה קורה במסדרון הממתינים של חדר לידה? אחד פתר במרץ סודוקו. את הזמן הוא בחר להעביר כך ולא לחשוב על הלידה והסבל של אשתו, מחשש שישתגע מרוב דאגה. אחר, מתכתב בפייסבוק ומדי פעם פורץ בצחוק בגלל מה שכתבו לו בחזרה. לידם, לא רחוק, עומד מישהו עם ספר תהילים או ממלמל תפילה מבין שפתיו. הוא מבקש מבורא עולם שיעזור לאשתו ויזכה אותה בלידה קלה ומהירה. כל כולו מרוכז בכוונה, מחובר לבורא עולם אליו בחר לברוח בשעת צרתו. כי מי כמוהו יודע שרק כך יוכל לעזור לאשתו ורק כך יפרוק את המתח שבגופו.
 
בשעת מבחן תדע מי אתה
 
שעת המבחן עוזרת לאדם למדוד את מהותו: האם הוא פורק את תסכולו על כל הנקרה בדרכו, גם אם העומד מולו ממש לא אשם במה שקרה? או שמה הוא תופס מחסה בצל השתיקה, נושך את שפתיו שמא יוציא מהן מילים שלא יוכל להחזירן לפיו? מה הוא עושה בשעת מבחן? מדליק סיגריה או משהו יותר 'משכך'? מוזג עוד כוסית? צועק על אשתו או על הילדים? מוציא את עצביו וכעסו על העובדים במשרד שלו?
 
רבים בורחים אל הבכי, שהוא כשלעצמו דבר נפלא, מתנה משמים המסייעת לשחרר את הנפש ממצוקה.
 
יש אנשים שפונים לאפיק השירה ואל הנגינה. מספרים על רבי ישראל טויב ממודז'יץ זצ"ל, שבשנת תרע"ד, כאשר היה על שולחן הניתוחים, הוא ביקש שלא ירדימו אותו. הסבירו לו שהניתוח כרוך בכאבים בלתי נסבלים, אבל הוא בשלו. וכך, תוך כדי הניתוח, רבי ישראל הלחין את ניגונו הגדול "אזכרה". מספרים שהפרופסור שערך את הניתוח הוקסם מאוד מהשירה המרוממת. עד כדי כך שאמר לצוות שאם לא תופסק השירה ייאלץ להפסיק את הניתוח, מכיוון שהוא נשאב לתוך השירה וידיו פוסקות מלפעול…
 
כל אדם בורח למקום כלשהו בשעת תוגה וצרה. אבל השאלה היא לאן? לפי אפיק בריחתו, אפשר לדעת עליו הרבה מאוד. אם אדם משקיע בקשר בינו לבין קונו, או לחילופין, אדם שרק גופו מדבר אליו והוא פועל על פיו בלבד.
 
כתוב שאדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו. אחד הדברים שמלמדים על האדם הם מעשיו בשעת כעסו, כשעצביו רופפים והוא נטול כל כוח. ובינינו, אף אחד לא רוצה שיקטלגו אותו כאנוכי, חסר כל רסן ושליטה, נכון? אז קדימה לעבודה! אף פעם לא מאוחר ותמיד אפשר להתחיל מהתחלה ולשנות את התדמית. וכמובן, לא לשכוח לבקש ולהעתיר על עזרה משמים בתפילה שלא יביאנו לידי ניסיון, אמן.
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – "לייזר בימס"