תיקון השנאה

 

 

ההלכה קובעת ש"עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו" (יומא פרק ח’ משנה ט, המובא להלכה בשו"ע או"ח סי’ תרו, סעיף א). זאת אומרת, שכל מאמצי יום כיפור – הצום מעת לעת, הווידוי והתפילות – אינם מכפרים עד שהאדם לא יְרַצֶה את חברו.

 

השורש פורה ראש ולענה ובניין אב לכל פגיעה בין אדם לחברו אינו אלא שנאה בלב, שהיא איסור חמור מדאורייתא, שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).

 

לכאורה ניתן לומר כי המעשה הוא העיקר, ולכן לא נורא מה שנמצא בעומק ליבו של אדם, אולם זאת טעות מיסודה. כוח המחשבה עולה לאין שיעור על כוח המעשה, וכפי שחז"ל אמרו (יומא כט, ע"א), "הרהורי עבירה קשים מעבירה".

 

אדם שנכשל בהדלקת האור בשבת בגלל היסח דעת של שבריר הרגע, תשובתו קלה יחסית, שאין כאן אלא שגגה בלתי מתוכננת: בזמן בית המקדש, יביא קרבן חטאת, יתוודה, יתחזק בתשובה ונסלח לו בו ביום (רמב"ם, הל’ תשובה פ"א, ה"א). אבל המהרהר בעבירה, ובפרט זה שנושא שנאה ליהודי אחר בליבו, ממלא את כל חלל גופו ונפשו באיסור ממש, בעיקר אם השנאה שקועה בלב מעת לעת, משום שמעת לעת נקרא מעשה כבישה, בדומה למלפפון הכבוש בחומץ של איסור, הלב נכבש בציר של שנאה, כפי שמובא להלכה (שו"ע יו"ד סי’ קה, סע’ א), "איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל ונאסר כולו".

 

מצוות עשה מן התורה לאהוב את הקב"ה "בכל לבבך" (דברים ו, ה), אז הלב חייב להיות כלי היתר, מלא אהבה לקב"ה. ברגע שמתגנבת שנאה ללב, שהיא איסור דאורייתא, הרי האהבה, שהיא ההיתר, נדחקת החוצה. ואפילו אם מנה מזערית של שנאה חודרת ללב, לפי כללי איסור והיתר – שצריך ששים לבטל את האיסור (שם, סי צב, סע’ א), אזי אם אין ה"אהבת ישראל" שבליבו של אדם פי ששים מן השנאה שחדרה לשם, כל הלב הופך להיות איסור, קרי, בידי הסטרא אחרא. לא יתכן שתורתו של אדם כזה תהיה לתועלת ולצד הקדושה, ותפילתו בודאי אינה נשמעת. מדוע?

 

הקב"ה וישראל אחד הם. אהבת השם יתברך לעמו ישראל איננה ניתנת לתיאור בכלל, כפי שאנו משבחים ומברכים את הקב"ה בכל יום, בשחרית "הבוחר בעמו ישראל באהבה" ובערבית "אוהב את עמו ישראל", אהבת כל אחד ואחד, ללא יוצא מן הכלל. הקב"ה אף מתפאר בכל אחד ואחד מישראל, כפי שמדגיש רבי נחמן מברסלב זי"ע (ליקו"מ קמא, תו’ יז, או"ק א), שאפילו פושעי ישראל הקב"ה מתפאר בהם, ואפילו איזה פחות בישראל שעושה איזה מעשה פשוט, כמו נענוע עם הפיאות שלו, להשם יתברך התפארות גדולה מזה, עד כאן. וידוע היטב מה שאמר המגיד ממזריץ’ זי"ע על מורו ורבו אור שבעת הימים – רבינו ישראל בעל שם טוב זי"ע, ש"מי יתן ויכולתי לאהוב את הצדיק הגדול שבישראל כשם שמורי ורבי הבעל שם טוב אוהב את הרשע הגדול שבישראל".

 

באשר לימינו, לפי ה"חזון איש" זצ"ל, כל הרחוקים מתורה ומצוות אינם נקראים אפיקורסים ורובם המכריע אינם אלא תינוקות שנשבו אשר לא יצאו מכלל עמיתיך (חזו"א, הל’ שחיטה סי’ ב, או"ק טו), אזי השונא אח הרחוק שעדיין בגדר תינוק שנשבה עובר על כלל לא תשנא את אחיך בלבבך. בודאי ובודאי הקב"ה אוהב כל אחד, בפרט אלה שגרים בארץ ישראל ומוסרים נפשם למענה, ומחכה כאב סבלן ורחמן עד שיגלו את האמת ויחזרו למוטב. מי ששונא את אחד הבנים, שונא את האב, כי הבן הוא חלק מן האב. יוצא שאין היתר לשנוא. גדולי ישראל נזהרו שלא לשנוא אפילו בהיתר, משום שמי שמרגיל את עצמו לשנאה, ולו בהיתר, עלול ליפול לשנאה באיסור.

 

אם שנאת אח רחוק הוי בכלל איסור, על אחת כמה וכמה שנאת אח קרוב או עדה קדושה בישראל. הזכרנו שהקב"ה איננו חפץ בלימודם של שונאי חינם וגם אינו מעוניין לשמוע את תפילתם. מאין? האדם השונא במו ידיו מעמיד מחיצת ברזל החוצץ בינו ובין הקב"ה. משנה מפורשת אומרת (מקוואות פ"ט, ה"ז), "כל המקפיד עליו חוצץ, ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ". מי שמקפיד על יהודי, כל שכן שונא אותו, שונא את אותו חלק של הקב"ה אשר ממנו באה אותה נשמה השנואה. כך, ככל שמתרבה השנאה והשנואים, מתרבות המחיצות בין אדם לקונו ופוחתת האפשרות בהתאם להידבק אל השם יתברך. עוד רבות מהלכות טומאה וטהרה אינן אלא רמזים לשנאה ואהבה, כגון "כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה" (כלים פכ"ה, מ"ט), שהאדם בישראל מיועד להיות כלי לעבודת השם, ועל ידי מחשבת שנאה אחת, עלול לטמא את כל הכלי.

 

על אהבת ישראל נאמר (שבת לא, ע"א), "זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה". שמעתי ממורי ורבי הגה"צ אדמו"ר נאי"ם ממעליץ שליט"א, שכשם שיש תרי"ג מצוות כנגד תרי"ג חלקי הגוף, בכל מצוה ישנה סגולה מיוחדת לרפא או להועיל לאותו איבר או גיד אשר כנגדה. לכן, מצוות אהבת ישראל , שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה, היא סגולה לכל הברכות שבתורה, ורפואה לכל הגוף. עד כאן לשון קודשו של מורי ורבי שליט"א.

 

והנה, מבהיל הרעיון ממש, מצוות לא תשנא את אחיך בלבבך היא הלא-תעשה שכנגד מצוות ואהבת לרעך כמוך. כשם שאהבת ישראל מסוגלת לכל הברכות, שנאת ישראל גורמת לכל הקללות, השם ישמור. העצה היעוצה לכל מי שסובל מבעיה – פרנסה, שלום בית, ילדים, בריאות הנפש והגוף וכדומה – לפני שאץ ורץ לרופאים ולמקובלים, יבדוק את נושא ה"אהבת ישראל" אצלו, שמא פגם במצוה חשובה זו. שום סגולה ושום קמיע לא יועילו לאדם המתהלך עם שנאה בלב. לכן, על ידי תיקון השנאה, בנקל מבריח האדם את עצמו מקצה הטומאה אל קצה הקדושה, מבריא את גופו ומבריא את נפשו, ומקרב את הגאולה.

 

לא כדאי שנבזבז הזדמנות כה נדירה כמו יום כיפור להיטהר. כהכנה ליום הקדוש, כדאי לנו לפייס את כל מי שפגענו אפילו ספק פגיעה, ובעת טבילה במקווה בערב יום הכיפור לכוון לטהר את עצמנו מכל שמץ של שנאה בלב. והבא להיטהר מסייעין בידו, אמן.

 

* * *

 

הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net