תפילת יום שני וחול המועד,מצוות שמחת החג ועוד

 

 

א. בשבת חול המועד מתפללים ערבית ושחרית ומנחה של שבת, ואומרים יעלה ויבוא בעבודה, ואומר את יום מקרא קודש הזה. ובמוסף אומר אתה בחרתנו, ומפני חטאינו וכו’, וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים.

ב. בשבת חול המועד מוציאין ב’ ספרים, באחד קוראים ראה אתה אומר אלי, ומפטיר קורא בקרבנות של ספיקא דיומא, ומפטיר ביחזקאל והיה ביום בא גוג וגו’. והעולה מפטיר אינו מזכיר בברכות ההפטרה את חג הסוכות, וכן אין לחתום אלא מקדש השבת בלבד.

 

 

 

 

ג. מצות עשה מן התורה לשמוח בחג בבשר ויין, ואף על פי שעיקר המצוה בבשר בהמה, מי שאינו יכול לאכול בשר בהמה מטעמי בריאות או כשרות, יכול לקיים מצות שמחה בבשר עוף. ומצוה לשמח את הנשים בראוי להם, דהיינו בבגדים ותכשיטין נאים, כאשר תשיג ידו. ואת הקטנים בראוי להם, בקליות ואגוזים, מגדנות וממתקים. (יחו"ד ו/לג)

ד. מצוה זו נוהגת בין ביו"ט בין בחול המועד. וראוי לכבד את החג בכסות נקיה, גם בחוה"מ.

ה. אף על פי שמצוה לשמוח בכל המועדות, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה, שנאמר: ושמחתם לפני ה’ אלהיכם שבעת ימים. כיצד היו עושים? בערב יום טוב הראשון היו מתקינים בבית המקדש מקום לנשים למעלה, ולאנשים למטה, כדי שלא יתערבבו אלו עם אלו, ומתחילים לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון. וכן בכל יום ויום מימי חול המועד, מאחר הקרבת תמיד של בין הערבים עד סוף כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו? החליל מכה לפניהם ומנגנים בכינור ומצלתיים, ומרקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כפי מה שיודע, ואומרים דברי שירות ותשבחות. ומצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושים אותה עמי הארץ, וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם הם שהיו מרקדים ומספקים ומנגנים ומשמחים בבית המקדש בימי חג הסוכות, וכל העם האנשים והנשים כולם באים לראות ולשמוע.

ו. השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שציוה בהן, עבודה גדולה היא להקדוש ברוך הוא. וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו, הרי זה חוטא ושוטה. ועל זה נאמר אל תתהדר בפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומיקל גופו במקומות אלו, הוא הגדול והמכובד העובד את ה’ מאהבה. וכן נאמר בדוד מלך ישראל, והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה’. ואמר על זה ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. וזו היא הגדולה והכבוד לשמוח לפני השם יתברך. ולכן מצוה רבה לשמוח בשמחת התורה בטיפוח וריקוד ובשירות ובתשבחות, אבל אסור להשמיע כלי שיר ביום טוב. ואסור לטפח ולרקד ביו"ט של סוכות, כמו בכל יו"ט, זולת בשמחת תורה בלבד שהתירו לכבוד התורה.

ז. פשט המנהג בארץ ישראל לשמוח בכל לילה של חג סוכות, ממוצאי יום טוב הראשון, עד מוצאי יום טוב האחרון, ומנגנים בכלי זמר בחול המועד.

 

 

 

 

ח. יום הושענא רבא הוא יום אחרון מנ"א יום שנתנו לישראל לעשות בהם תשובה ותתקבל תשובתם, ולכן נוהגים להרבות בו בסליחות ותחנונים. ובליל הושענא רבא לומדים בסדר המתוקן בספר קריאי מועד. ויהיה ער כל הלילה, וילמד בשמחה ובהתלהבות, כי בהושענא רבא נמסרים הפתקים. ואף על פי שנמסרו יש אפשרות עוד להציל גם ביום שמיני עצרת, ולכן צריך להתעורר בתשובה גדולה בהושענא רבא, ויהא לבו חרד בתשובה כל היום.

ט. יזהר שלא יתנמנם בתפילת שחרית, ויצא שכרו בהפסדו. וגם כן יש להזהר שלא להתפלל קודם הנץ החמה [שיתחיל שמונה עשרה עם הנץ החמה]. אלא אם כן בשעת הדחק כשהציבור עייפים ביותר, ואי אפשר להם להמתין לנץ, שאז יכולים להתחיל בברוך שאמר משעלה עמוד השחר (72 דקות קודם הנץ החמה).

י. אחר עלות השחר יטול ידיו בלי ברכה, ויברך כל ברכות השחר עם ברכות התורה, חוץ מברכת על נטילת ידים. ובאופן שלא ישן בלילה אין לברך ברכות התורה קודם עמוד השחר.

יא. מי שמת לו מת בחג, הורו רבני ירושלים להתיר לו להשתתף בלימוד של הושענא רבא כדרכו. (יבי"א ה/ו. יחו"ד עלג)

יב. מקיפים התיבה שבע פעמים, ומרבים בסליחות ותחנונים. ואחר תפילת מוסף, יקח חמשה בדי ערבה ויחבטם בקרקע חמש פעמים, בלי ברכה, לקיים מנהג נביאים שנהגו כן. ובנוסח ה"לשם יחוד" שאומרים קודם חביטת הערבה ביום שביעי של חג הסוכות, יש לומר "שהוא מנהג נביאים". וצריך לתקן במחזורים שנדפס בהם בטעות שהוא יסור נביאים. ונהגו לחבוט את הערבה דוקא על קרקע עולם, ולא על רצפה. (יחו"ד ג/מח)

יג. לכתחילה אין לקחת את הערבה שבלולב, לאחר שהותר אוגדו, לחביטת הערבה, אלא בשעת הדחק שקשה לו להשיג ערבה אחרת, שאז יש לסמוך על המקילים ליקח הערבה שבלולב.

יד. במקום הצורך אפשר שלאחר שחבט הערבה בקרקע חמש פעמים, יכול למסור אותה לחבירו שיחבוט בה גם הוא, וחבירו לחבירו, באופן שהערבה נשארה עדיין בשלימותה, ולפחות עם רוב העלים שבה. ושיעור אורכה כשיעור אורך ערבה שבלולב. (יחו"ד ג/מח)

טו. אין הערבה ניטלת אלא בפני עצמה, שלא יאגוד דבר אחר עמה, כדי שיהיה ניכר שהוא לשם מצוה. אבל אם יש בידו דבר אחר אין לחוש.

טז. יש נוהגים שאחר חביטת הערבה, חוזרים הקהל לבית הכנסת ופותחים ההיכל ואומרים "נשמת כל חי" בלי חתימה, והוא מנהג יפה.

יז. ביום הושענא רבא, יש לקרות פרשת וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום, ואם שכח יקראנה בליל שמיני עצרת, או בבוקר השכם לפני תפילת שחרית.

יח. נוהגים להתיר בו אוגדו של לולב, דהיינו אוגדו של מעלה, אבל לא הקשר שאוגדו עם ההדס והערבה.

         

 

 

 

יט. אתרוג ביום השביעי אסור באכילה, אפילו לאחר שנעשית בו מצותו. ואפילו נפסל. ובשמיני עצרת מותר. [ובחו"ל אסור גם בשמיני]. ואם הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים, כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר, אבל ביומו אסור, שהוקצה למצותו לכל אותו היום.