חלק ב-תורה ח- המשך- תורה ט

וזה פירוש: תקעו בחודש שופר. תקעו – זה בחינת התגלות הכבוד, בחינת: ותקעתיו יתד במקום נאמן, והיה לכסא כבוד. בחודש – זה בחינת חידוש העולם, בחינת שיר חדש הנ"ל. וזה בחינת שופר, בחינת הרם כשופר קולך כנ"ל. והדר מפרש איך זוכין ע"י התגלות הכבוד, שהוא בחינת תקעו, לבחינת חידוש העולם, בחינת שיר חדש, שהוא בחינת בחודש שופר – וזהו: בכסה ליום חגנו. בכסה – זה בחינת נבואה, בחינת (בראשית י"ח): המכסה אני מאברהם אשר אני עושה, שזה בחינת נבואה, בחינת (עמוס ג): כי לא יעשה ה’ אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. ליום חגנו – הוא ראש השנה, זה בחינת אמונה, שנתתקן ע"י תיקון כח המדמה, שהוא בחינת חג, בבחינת (ישעיה מד): ובמחוגה יתארהו. יתארהו – היינו תארים ושבחים, שהם בחינת כח המדמה. כי כל התארים והשבחים שאנו מדמין אותו יתברך, הם בבחינת המדמה, כי בפנימיות השכל הוא יתברך מופשט לגמרי מכל השבחים והתארים.

 

נמצא, שכל השבחים והתארים הם בבחינת המדמה. ועל כן כשהמדמה מבורר ומתוקן, אז יכולים לסדר שבחים ותארים לו יתברך, כי כשאין המדמה מתוקן, אזי אין יודעים כלל לתאר אותו יתברך כביכול בשבחים ותארים, כי כל השבחים והתארים הם בבחינת המדמה כנ"ל.

 

וזה בחינת חג, בחינת: ובמחוגה יתארהו. ועל ידי זה נתתקן האמונה, שהיא בחינת ראש השנה. כי עיקר ראש השנה, שאז הוא חידוש העולם, כי בתשרי נברא העולם, הוא תלוי באמונה כנ"ל.

 

וזה: בכסה ליום חגנו – כי עיקר תיקון המדמה והאמונה, היא ע"י נבואה כנ"ל, ועל כן ראש השנה, שהוא בחינת אמונה, עיקר ראש השנה תלוי בסיון, שהוא קבלת התורה, שעל ידי זה נתתקן האמונה כנ"ל. וע"י תיקון המדמה והאמונה, שנתתקן ע"י נבואה, בחינת: בכסה ליום חגנו – על ידי זה זוכין לבחינת חידוש העולם, בחינת שיר חדש הנ"ל, שהוא בחינת בחודש שופר. וכל זה נמשך מבחינת התגלות הכבוד, בחינת תקעו כנ"ל, כי ע"י התגלות הכבוד זוכין להתפשטות הנבואה וכו’ כנ"ל. וכלל כל הבחינות האלו נעשין ע"י בחינת: כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, שהוא בחינת מטה עוז הנ"ל, כנ"ל, שעל ידי זה נעשין כל הבחינות הנ"ל, כנ"ל:

    

 

איתא בתיקוני זוהר (תי’ יג דף כז): כולהו ערקין דליבא מתנהגין בתר רוחא, הדא הוא דכתיב: אל אשר יהיה הרוח ללכת וכו’. דהיינו הרוח היוצא מכנפי הריאה, כי אלמלא כנפי ריאה דנשבין על ליבא, הוי ליבא אוקיד כל גופא (שם בת"ז). כי ע"י הרוח מכבין הנר ומדליקין הנר, כנראה בחוש, שלפעמים נכבה הנר ע"י הרוח המנשב, ולפעמים מדליקין הנר שנכבה ע"י הרוח שמנשבין בו, כי כיבוי הנר הוא ע"י שנופל על הנר עפרוריות, ונפרדין חלקי האש שיש בו מיסוד האש, ואינם יכולים לבעור, ועל כן כשמנפחין בו, אזי הרוח מנפח מן הנר העפרוריות, ועל ידי זה חוזרים ונתחברים ונתקשרים חלקי האש, ומתחילין לדלוק.