לא לפחד ולא להסתכל למטה במילה אחת – להתחזק!
השבח האמיתי של האדם, שהגיע למעלות רמות, אינו נובע מהתוצאות הנראות לעין, אלא מגיע מכח ההתחזקות שהיתה לו בכל המעברים והירידות, הניסיונות, הכשלונות והקשיים שהיו לו בדרכו...
השבח האמיתי של האדם, שהגיע למעלות רמות, אינו נובע
מהתוצאות הנראות לעין, אלא מגיע מכח ההתחזקות שהיתה
לו בכל המעברים והירידות, הניסיונות, הכשלונות והקשיים שהיו
לו בדרכו.
ההתחזקות היא היסוד שעליו הולך וסובב כל הבנין הרוחני של האדם. אי אפשר להגיע לשום מדרגה בלי הרבה התחזקות, כי אי אפשר להגיע לשום מדרגה מבלי לעמוד לפני כן בניסיונות וקשיים, ואם לא יתחזק האדם להמשיך הלאה למרות הקשיים – לא יעלה בידו להתעלות ולהגיע למטרה אליה הוא שואף.
נביא חלק מדבריו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל מאחת מאגרותיו שנתפרסמה בכל עולם התורה:
"הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של מרן בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל. אבל מי יודע מכל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא ה"חפץ חיים" בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע עד שהגיע למעלתו…"
מובן מדבריו, שהשבח האמיתי של האדם, שהגיע למעלות רמות, אינו נובע מהתוצאות הנראות לעין, אלא מגיע מכח ההתחזקות שהיתה לו בכל המעברים והירידות, הניסיונות, הכשלונות והקשיים שהיו לו בדרכו, שרק בזכות זה זכה בעצם למה שזכה. וכן היה רבי נתן מברסלב זצ"ל נוהג למנות צדיקים ולומר: צדיק זה זכה למעלתו בגלל שהיתה לו כך וכך התחזקות, וצדיק זה זכה למעלתו בגלל שהיתה לו כך וכך התחזקות, וכן כל צדיק לא זכה להגיע למדרגתו אלא כפי ההתחזקות שהיתה לו בזמנים שונים שעברו עליו ניסיונות וירידות, שאילו לא היה מתחזק בהם ללא שיעור, בודאי שהיה נסוג אחורנית ולא היה מגיע למעלתו הנוכחית.
וכך היא לשונו הזהב של רבינו הקדוש בליקוטי מוהר"ן (תנינא מ"ח):
"כשאדם נכנס בעבודת השם אזי הדרך שמראין לו התרחקות. ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להכנס בעבודת השם, ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודת השם, ועדיין הוא רחוק מאוד, ולא התחיל כלל לכנוס לשערי הקדושה. כי רואה עצמו שהוא מלא עדיין עביות וגשמיות והרהורים ובלבולים גדולים, וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת השם איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו. ונדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו, מחמת שהוא רואה שהוא צועק בכל פעם ומתחנן ומתנפל לפניו יתברך שיעזרהו בעבודתו, ואף-על-פי-כן עדין הוא רחוק מאד מאד. על כן נדמה לו כאילו אין השם יתברך מסתכל עליו כלל ואין פונה אליו כלל, כי הוא יתברך אין רוצה בו כלל. הן על כל אלה וכיוצא בזה צריך התחזקות גדול, לחזק עצמו מאד מאד, ולבלי להסתכל על כל זה כלל. כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות כנ"ל.
"וכל הנ"ל עבר על כל הצדיקים (!!!), כאשר שמענו מפיהם בפירוש, שנדמה להם, שהשם יתברך אין מסתכל ופונה אליהם כלל, מחמת שראו שזה זמן רב, שהם מבקשים ויגעים ועושים ועובדים עבודת השם יתברך, ועדיין הם רחוקים מאד מאד, ואילו לא היו מחזקים עצמן מאד לבלי להסתכל על זה, היו נשארים במקומם הראשון, ולא היו זוכים למה שזכו…" עד כאן דבריו הנעימים.
נמצא, שהשבח האמיתי של האדם הוא בזה שהוא איש לוחם ודבק במטרה, שאף שהוא נופל, הוא קם ואינו מתייאש, כמו שכתוב: "שבע יפול צדיק וקם". וכן מובא בזוהר הקדוש: "מאן נצח? מאן דאחיד מנא דקרבא בידוי!", כלומר:" מיהו המנצח? מי שאוחז כלי המלחמה בידיו!". שימו לב היטב למסר של הזוהר הקדוש: הזוהר לא מגדיר כמנצח את מי שגבר על היריב ויכול כבר להניח את כלי המלחמה מידיו, אלא כל זמן שאדם נלחם – הוא נקרא מנצח! ורק מי שמתייאש מן המלחמה ומניח מידיו את כלי המלחמה, רק הוא נקרא מובס! כך הם פני הדברים בהסתכלות בעין תורתנו הקדושה.
לכאורה, מי שישים את הדברים שנכתבו עד כאן על ליבו, לא יתייאש לעולם, כי בכל פעם שיהיה נראה לו שעבודתו ומאמציו הם לחינם, יזכור שאת מה שהוא מרגיש הרגישו כל הצדיקים, אלא שלא חשו על זה כלל והמשיכו הלאה בעבודתם עד שגברו על המכשולים וזכו להתקרב לעבודת השם באמת, וגם הוא – אם יתחזק כמותם – יזכה להתקרב לעבודת השם.
מה בכל זאת מבדיל בין בני האדם ומידת התחזקותם בעת החושך וההסתרה? שהלא רבי נתן מנה את הצדיקים ואת מידת התחזקותם, ומובן שלא היו שווים אחד לשני במידת התחזקותם, אלא: זה היתה לו מידה כזו של התחזקות ונתעלה עד למקום שנתעלה, ואילו השני היתה לו מידה אחרת של התחזקות ונתעלה למקום שנתעלה, וכן הלאה…
אלא שישנן שתי מניעות שבגללן האדם לא עומד בניסיונות הבאים עליו:
המניעה הראשונה היא שאינו מאמין שהוא יכול לעמוד בניסיון, שפירושו, שהוא אינו מעריך את עצמו ולא מכיר את הכוחות שיש לו. והמניעה השניה היא שאינו מוכן לעבודה וליגיעה הכרוכה בעמידה בניסיון.
הדרך להתגבר על המניעה הראשונה, שהיא התבוסתנות והעצבות, היא שיאמין שהקב"ה אינו נותן לאדם ניסיון אלא אם כן יכול לעמוד בו! ואם השם יתברך נתן לך ניסיון, זה אומר שיש לך את הכוחות לעמוד בניסיון זה. כמו שאמרו חז"ל: אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו. דהיינו, שאינו דורש מהם מה שהם אינם מסוגלים לעשות, ועל ידי תפילה יוכל כל אדם להוציא את הכוחות העצורים בו אל הפועל ולגלות בעצמו כוחות שלא היה מודע להם עד עתה, ויצא הפסדו בשכרו, שעתה גילה בעצמו כוחות חדשים ותכונות חדשות, ויש לו התחדשות וצמיחה בזכות הניסיון והקושי שעבר עליו.
הדרך להתגבר על המניעה השניה, שהיא עצלותו של האדם מלעמול בעמידה בניסיון, היא שיאמין שאם הקב"ה נתן לו את הניסיון הזה, זה אומר שהוא חייב לעבור ניסיון זה בשביל תיקונו הנצחי, ויכול מאד להיות שהוא בא בגלגול אך ורק בשביל לעמוד בניסיון זה, ואם ישתמט מלעמוד בו יצטרך לחזור עוד הפעם בגלגול, וככל שישתמט מהניסיון יצטרך לעמוד אחרי כן בניסיון גדול יותר, כמו אדם שמתעלם מתשלום קנס נדרש לשלם כפל, ואם ממשיך להשתמט תובעים אותו על ידי עורך דין, וכבר הוא צריך להוסיף את דמי העמלה, ואם גם משתמט מהתביעה משפטית, יכול להגיע לעיקולים ומעצר וכו’. נמצא, שככל שניסה להתחמק מהדין כך הסתבך יותר.
כך הוא הדבר גם ברוחניות, שכאשר אדם אינו עושה את מעט העבודה הנדרשת ממנו בשעת הניסיון, שהיא בעיקר תשובה ותפילה, אזי הניסיון נהיה יותר ויותר קשה. כאשר מאמין כך, יהיה לו זירוז גדול להתגבר על העצלות ולעסוק בעבודת התפילה והתשובה הנדרשת ממנו בניסיון זה, ובודאי יצא נשכר מעמידתו בניסיון בגבורה.
נמצא, שההבדל במידת ההתחזקות שבין בני האדם תלוי במידת אמונתם בשני היסודות הנ"ל, כלומר, במה שמאמינים שאין הקב"ה נותן לאדם ניסיון אלא אם כן יכול לעמוד בו, ובמה שמאמינים שכל ניסיון שבא על האדם מכוון מלמעלה במדוייק לפי האדם והתיקונים שהוא חייב לתקן בגלגול הנוכחי.
כאשר אדם עומד בניסיונות בהצלחה, ואין פירוש הדברים דווקא שמצליח מיד להתגבר על כל מה שצריך להתגבר, אלא פירושו, שאינו מתייאש ואינו נרתע לאחוריו אלא ממשיך בעבודתו למרות כשלונותיו, אזי הוא מתעלה על ידי זה יותר משיכול להתעלות בכל עבודת השם רגילה שעושה, והוא מוכיח בדרך זו את אהבתו להשם יתברך, ואפילו כשאין לו את ההנאה והסיפוק שבהצלחה והוא בכל זאת עובד את השם, בזה הוא מראה שאין הוא עובד את השם בשביל הנאתו, אלא לשם שמים בלבד – למען שמו באהבה!
בשביל לזכות לכך, צריכים התחזקות ועוד התחזקות ועוד התחזקות, בלי שיעור וערך כמובא לעיל. והעיקר, שלא יסתכל כלל על הזמן שעובר, ולא יסתכל על חבריו שכבר עברו אותו, רק יעשה את שלו בתמימות ופשיטות ויאמין שבודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, ואין שום ספק שרואה הוא את ליבו של כל אחד ואחד ויודע הוא להעריך את עובדיו מאהבה. ברוך ה’ לעולם, אמן ואמן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור