כשהבסיס לקשר הוא אהבה

 

 

רבים סבורים בטעות שאהבה היא תחום בפני עצמו ובעל רגישויות משלו, והיא אינה שייכת בהכרח לקשר הרחב שבין בני הזוג. יתר על כן, רבים חושבים שהאהבה היא עניין עובדתי, או שהיא קיימת או שאינה קיימת, לא ניתן ליצור אותה אם איננה קיימת, ואי אפשר להגדיל את האש שלה אם גחלתה עמומה.

 

בסיס הדעה הזו נובע מתוך ההנחה שתחושת האהבה היא רגשית וספונטנית. לכן גם אישית ביותר, ואין יכולת לאדם לבנותה מבחוץ כאשר אינה קיימת מעצמה ברגשות ליבו, ואף אי אפשר להרחיבה כאשר היא מצומצמת. אולם דעה זו אינה אמיתית. אין סיבה שתחושת האהבה ושאר התחושות הרגשיות כלפי הזולת תהיינה שונות מכל דבר אחר המצוי בעולם, שהצלחתו תלויה בחשיבה שהושקעה בתכנונו ובמאמץ שהושם בעשייתו.

 

למשל, כדי שעוגה תהיה טעימה ויהנו ממנה, יש לתכנן בקפדנות את רכיביה ואת כמויותיהם, לקבוע כמה זמן לאפותה, מתי ואיך להגישה, באילו כלים תונח על השולחן, ומה יוגש עימה. יתר על כן, לאופן הגשתה – מפת השולחן הכלים והתאורה – תהיה השפעה על התחושה הרגשית לטעמה של העוגה.

 

גם כדי שהבית יהיה יפה ותואם את צרכי דייריו, יש לתכננו היטב לפני בנייתו, להקפיד על ביצוע הבניה על פי התוכנית, לצבוע ולרהט אותו בהתאם לצרכי הדרים בו ועל פי טעמם. ההתאמה לסגנון האישי היא בעלת השפעות חיוביות על מצב רוחם של בעלי הבית. הגינה הביתית או הציבורית, גם היא לא תיעשה יפה מאליה אלא אם כן יתכננו את סידורה ומגוון הפרחים שבה, היא גם לא תישאר יפה אם לא יתמידו בטיפוחה באמצעות עידור, זיבול והשקיה בכמויות המתאימות לצרכי הצמחים.

 

בדרך כלל – ככל שהדבר שרוצים לבנותו חשוב ומורכב, דרוש זמן רב עד שמשיגים את הציפיות וקוצרים את פירות ההשקעה.

 

רעיון זה מובע על ידי רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל (הרמח"ל) בהקדמה ל’ספר ההיגיון’:

 

"כשנשקיף על בריות הארץ ומה שמגיע אליהן, נראה, שנתן אלוקים לבני האדם חלק גדול ביישובו של העולם הזה ובהשלמת כל מלואו, עד שנוכל לומר שבריאת בראשית במה שנוגע לחלק הזה, לא הייתה אלא כמו התחלה לנמצאות האלה וכוחניות (=פוטנציאל) להשלמתם, אומנם השלמתם בפועל נמסרה לאדם לגמרי.

 

וכבר העירונו חז"ל על אמיתת העניין הזה, שאמרו שכל שנברא במעשה בראשית צריכין תיקון – חיטים צריכים טחינה, תורמוסין צריכים מיתוק, וכן כולם. ומצאנו עוד ששאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא: אילו מעשים נאים, של שמים או של בשר-ודם? והשיבו: של בשר-ודם נאים, ולאמת דבריו הביא לו שיבולים וגלוסקאות ואמר לו: אילו מהם נאות?

 

ובאמת עינינו הרואות, שכל הדברים הטבעיים כשיונחו בטבעם בלי עבודת האדם ומלאכתו, הנה יעשו מה שבחוקם הטבעי, אך לא בהשלמה, וכשיעסוק בהם האדם ויעזור את טבעם ויסדר את תוצאותיהם על הסדר ההגון, הנה ייראו בבירור יותר שלמים ונאים וזה פשוט.

 

כללו של דבר: מקום הניח הבורא יתברך לבני האדם במה שידם מגעת שיתגדרו בו בגדל המה בעמלם את אשר תלד הטבע. ואולם כמקרה הזה יקרה גם לשכלו של האדם עצמו, שעם היות ההשכלה מוטבעת בו בטבעו מתחילה – אם לא ייעבד, יהיה כאילן אשר לא יעובד וכאדמה אשר לא שמו לב עליה".

 

דברים אלו יפים גם ביחס לאהבה. היא אינה שונה במאום מכל הבריאה כולה, גם בה ניתן וצריך לתכנן, לעמול ולהתאמץ בכדי להפיק יבול רגשות איכותי וכמותי. לכאורה נראה שהסיבה שאנשים סבורים שהאהבה יכולה לבוא רק מעצמה ושאין הם יכולים ליצור אותה, מושפעת ממה שהמציאות מראה כי ללא כל סיבה נראית לעין אדם נקשר עם אחר בקשר רגשי, לעיתים ללא היכרות קודמת, כשמאידך הוא עשוי לחוש תחושת דחייה ממי שהוא יודע כי בתכונותיו מעלות רבות.

 

אך נראה שהסיבה המרכזית שאדם סבור שאהבה הינה מצב עובדתי שכמעט ולא ניתן להשפיע עליו, נעוץ בעובדה שאת חווית האהבה הראשונה אדם עובר בבית הוריו. הם העניקו לו אהבה ללא מיצרים, מהם הוא קיבל ללא שביקש וכמובן ללא ששילם. הם המשיכו לתת לו גם כשלא הכיר להם טובה ואפילו הרגיז אותם, והכל מתוך חיבה עמוקה.

 

זאת בניגוד למה שקורה בחברה, שרק אם אדם יהיה חבר לזולת, הזולת יהיה חבר שלו, ורק כשיבקש יתנו לו, וזאת רק תמורת תשלום, כאשר את סוג התשלום וסדריו קובע המוכר. למשל, אדם שיגיע עם ארגז ירקות לחנות מכולת, קטן הסיכוי שיקבל לחם תמורת הירקות. כמו כן אם לא יכיר טובה, יפסיקו לתת לו, ואם ירגיז, גדול הסיכוי שייקחו ממנו אף את אשר שייך לו.

 

כשאדם מגיע לחיי נישואין – אם ישאל את עצמו: האם תקופת חיים זו אמורה להיות דומה לתקופת שהותו אצל הוריו, או לתקופת החברה? אם הוא בר-דעת בודאי יאמר שהנישואין אמורים להיות דומים לתקופות החברה, כלומר: רק אם יבקש יקבל, ואם ירגיז לא יתנו לו.

 

לעומת זאת, כל אדם כשיבחן את רגשי ליבו, יגלה שהוא מצפה מבן זוגו לנתינה הדומה לתקופת ההורים: שיתנו לו ללא תמורה, ושימשיכו לתת לו ללא הכרת טובה ואפילו אם התנהגותו מרגיזה. ביטוי לכך ניתן לראות אצל זוגות צעירים כאשר אדם אומר בליבו: "אני ארגיז את בן זוגי ונראה אם באמת הוא אוהב אותי, נראה אם הוא נותן לי אף על פי שאני מרגיז אותו".

 

לכאורה ציפייה זו אינה הגיונית – מדוע יצפה אדם שיתנו לו כאשר הוא מרגיז ודוחה את האדם האמור לתת לו. אך היא בכל זאת רוחשת ברגשותיו בהשפעת עברו, כאשר פעמים רבות בעת ילדותו הוא ברח מהוריו כדי שירדפו אחריו ורדיפה זו ביטאה קשר חזק מאוד בין ההורים לבנם, שהמשיכו להעניק ולתת ואפילו בחום ואהבה.

 

אולם ברור שיש הבדל רב בין אהבת הורים לילדיהם לבין אהבה זוגית. בעוד שהורים רואים את הילד כחלק מהם, ומראש הוא נולד כדי שיעניקו לו. כמו כן אף פעם לא נשמע אם האומרת: "הבן שלי עושה לי בעיות, אני חושבת להתגרש ממנו". משום שהבן הוא חלק ממנה ואין אדם מתגרש מעצמו. לעומת זאת, הנישואין בנויים מראשיתם לא על רצון לתת אלא על השאיפה לקבל – כדי שלי יהיה טוב. לכן, אם לא ניתן לבן הזוג את רצונותיו הוא יאבד את הקשר אל זולתו.

 

אם בני זוג יבינו שיש הבדל מהותי בין אהבת הורים לאהבה זוגית, ויצליחו להשתחרר מהתלות הרגשית הדמיונית לתקופת ההורים, או-אז ישקיעו בפיתוח הזיקה שביניהם, והאהבה בוא תבוא וברוחב לב.

 

אנשים שמערכת החינוך והתקשורת שלהם אינה בנויה על השקפת החיים של היהדות, מושפעים הרבה מהצגת הקשר בין גבר לאישה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. במערכת זו כמעט ואין מדברים כיצד בונים את הקשר – מהו הידע הנדרש לזוגיות נכונה, ועל מה יזדקקו בני הזוג לוותר כדי שנישואין יתמידו במצב חיובי.

 

לעומת זאת, כמעט תמיד התקשורת מציגה התאהבות ספונטנית שאינה קשורה כלל להתאמה האמיתית בין הגבר לאישה, אהבה שאינה נובעת מסיוע הדדי ולא מהתגברות משותפת על קשיים, וודאי לא בבניה ויצירה של דברים חדשים. האמונים על אמצעי חינוך תקשורת זו חונכו לצפות שגם אצלם יתרחשו דברים דומים, ואם בן הזוג אינו תואם בהתנהגותו הממושכת למודל שהוצג, הרי הם רואים זאת ככישלון בקשר שביניהם וכהוכחה לאי-התאמתם זה לזה.

 

כאמור, אין סיבה שבניית קשר הנישואין תהיה שונה מכל התהליכים היצירתיים, החברתיים והמדיניים, הנרקמים בין בני אדם. הוא לא ייווצר מעצמו אם לא ישקיעו בבנייתו בצורה הנכונה ולא יתכננו את עיצובו, והוא בעיקר, לא יתמיד בלא שישמרו על קיומו ויטפחו אותו. הצורך בהשקעה כדי למשוך את ליבו של הזולת ידוע לבני זוג, שהרי הם עמלו הרבה לפני נישואיהם כדי למצוא חן זה בעיני זה, דיברו זה אל זה בנועם, התייחסו בצורה חיובית, התלבשו בצורה נאה והשקיעו חשיבה אודות משאלות בן הזוג ומאווייו, מה הם הדברים שבן הזוג אוהב וכדומה.

 

משום מה, דווקא לאחר הנישואין, כאשר גדל הצורך בהשקעה, מפסיק כל אחד מהם להשתדל למצוא חן. זאת, בעיקר משום שהוא סבור שמציאת חן בעיני הזולת היא דבר המובן מאליו, מעצם היותו נשוי לו. אחד הביטויים המילוליים לציפייה זו, הוא, אמירתה של אישה כלפי בעלה: "שיאהב אותי כמו שאני", או של בעל לאשתו: "מה את רוצה ממני, זה אני וזהו זה". כלומר, הם ‘משדרים’ זה לזה: מישהו צריך להשתנות כאן, מישהו צריך לעשות משהו כדי לשמר ולפתח את קשר החביבות. לא אני, אלא אתה!

 

ההנחה שמכיוון שאנו נשואים ראוי שיאהבו אותי וכל מה שאעשה אמור למצוא חן בעיני בן זוגי, דומה לאישה האומרת: "מדוע אשתדל בתיבולו של האוכל ובשיפור טעמו? אגיש לבעלי אוכל לא מתובל, ומשום שהוא אוהב אותי מאוד בודאי יערב המאכל לחיקו ויתאים לטעמו". ציפייה כזו אינה מציאותית, משום שקליטת הטעם על ידי הטועם, נעשית באמצעות מנגנונים מיוחדים ומיועדים לכך: בקדמת הלשון, אדם חש בעיקר את הטעם המתוק והמלוח, בצדדיה הוא חש את הטעם החמוץ, ובחיך – את הטעם החריף. לכן, מאכל שאין בו טעם לא יורגש על ידי מנגנוני הטעם.

 

בדומה לכך פועל הקשר לבן הזוג: בני זוג נקשרים זה לזה על ידי מנגנונים רגשיים שהבורא נטע באישיותם שמתפקדים לקשר רגשית בין בני הזוג. לכן אם ייפגמו או יחסרו משפיעי המנגנונים, לא ייווצר קשר בין בני הזוג. הציפייה שיאהבו אותי ללא שאשקיע ביצירת אהבה, היא ציפיית-שווא, משום שיש בכך ניסיון-נפל ליצור קשר ללא אותם גורמים המיועדים להשפיע על בן הזוג לרצות להתקשר.

 

נכון הוא שבני זוג יכולים לספר שהם חשו אהבה, גם בלא שהשקיעו בבן הזוג ואף ללא שהגיעו עימו להסכמה בדברים רבים. אולם למעשה לא חשו את חווית החידוש והגילוי שנוצר בקשר ביניהם, או שהקשר מילא במשך תקופה מסוימת מחסור עמוק מאוד ברגשותיו של אחד מהם או של שניהם.

 

כמעט בכל המקרים האלה, כאשר קשר האהבה לא נבנה על יסוד מאמץ ותרומת שני בני הזוג לביסוסו ולהרחבתו למישורים נוספים, הרי במשך הזמן, עם חלוף תחושת החידוש, או שהחסר כבר לא יעיק, או כשתתגלה אי-הבנה פעוטה, תחלוף גם חווית האהבה, ולעיתים קרובות אף תהפוך לאיבה ולדחייה.

 

 

"ואהבת לרעך כמוך"!

 

במסגרת מצוה זו כלולה כל מערכת הקשר ויחסי הגומלין בין אדם לחברו. כה חשובה היא מצוות ‘ואהבת’, וכה מסועפת השפעתה על יתר מצוות התורה, עד שרבי עקיבא אמר: "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה.

 

וכן נאמר (מסכת שבת לא, ע"א): "מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: "גיירני, על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". דחפו (שמאי) באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גיירו. אמר ליה: "דעלך סני לחברך לא תעביד (= מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך). זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור".

 

המהר"ל בספרו ‘נתיבות עולם’ (נתיב אהבת ריע, פ"א), מסביר את חשיבותה של המצווה: החובה לאהוב נובעת מעובדת היות הזולת נברא ב’צלם אלוקים’, פרט המשתף והמאחד את כל בני האדם, כיון שהוא קיים בכולם. לכן אמרה התורה "ואהבת לרעך כמוך" – אהוב אותו במה שהוא דומה לך – מאחר וחשיבותך היחידה היא היותך צלם אלוקים. כשאתה אוהב אותו משום צלם האלוקים שבו, אתה מקיים בכך ‘כמוך’. אהבה שתנבע מסיבה זו, תגדיל באישיותך את צלם האלוקים שבך, ובעיקר תביא אותך לאהבת הבורא שהעניק לך מצלמו ומדמותו.

 

לרעיון זה התכוון הלל בתשובתו לגר: כל התורה ומצוותיה נועדו להביא את האדם לאהבת הבורא, וכדי להגיע לכך, יש להשתדל באופן מיוחד במצוות אהבת הריע, ולכן יש להימנע מלעשות לו את השנוא עליך.

 

מהמשך דברי המהר"ל מתבאר, שצלם האלוקים מתממש בצורה מושלמת רק אצל מי שבא בברית הנישואין, שהרי תואר ‘אדם’, ניתן בתורה רק לאדם נשוי, כלשון הכתוב: "זכר ונקבה בראם…ויקרא שמו אדם" (בראשית ה). אם כן, בנוסף לחובה שיש לאדם ליצור קשר ואהבה לכל אדם, יש לו חובה מיוחדת כלפי בן זוגו.

 

הקשר שבין הריע ובין הקב"ה מסביר מדוע מותר בכלל לאהוב את הזולת, והרי התורה ציוותה עלינו לאהוב את הקב"ה ואין אדם יכול לאהוב שני דברים אהבה מלאה ומושלמת, כיון שכל אהבה לדבר אחד מהם בהכרח תפחית את האהבה המלאה לדבר השני. אם כן, באהבת הריע ובן הזוג אנו מפחיתים את ההתמקדות באהבת הבורא. אולם כיון שכאשר אוהבים מישהו ממלאים את רצונו, והקב"ה הוא שציוונו לאוהבם, הרי שבאהבתם אנו עושים פעולת אהבה כלפי הבורא.

 

ראיית האהבה בין אדם לחברו ובין איש לאשתו כאהבה שמימית ואלוקית מסבירה את הדימויים הרבים שבין אהבת כנסת ישראל להקב"ה, הבאים בפרט במגילת שיר השירים, עד שרבי עקיבא התבטא עליה: "אין כל העולם כולו כדאי, כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (מסכת ידיים, פ"ג, מ"ה).

 

אין ספק שאילו הייתה חיבה זו דבר שולי, לא קדוש ולא חשוב, לא היה שלמה המלך, החכם מכל האדם, משתמש בדימוי זה כדי לסמל בו ולהדגיש באמצעותו את אחד הקשרים הגדולים והנשגבים ביותר – בין הקב"ה וכנסת ישראל.

 

(השל"ה הקדוש כותב, שביטויי האהבה הכתובים בשיר השירים, נוצרו בלשון הקודש מלכתחילה, כדי לבטא את החיבה שבין עם ישראל לבורא, אלא שבני אדם נטלו את המילים הללו והחלו משתמשים בהן גם כדי להביע את תחושת האהבה לזולת).

 

 

(מתוך הבית היהודי חלק א, הבית היהודי חלק ב)