דוכן של חסד

"זה מכרה זהב, חביבי. ברכות כאלה לא תקבל בכל יום. תאמין לי, לפעמים נדמה לי שסבא שלנו, של כולנו, נו, אברהם אבינו, שמח כשהוא רואה את הדוכן שלי..."

3 דק' קריאה

א. אלישבע

פורסם בתאריך 06.04.21

"זה מכרה זהב, חביבי. ברכות כאלה לא
תקבל בכל יום. תאמין לי, לפעמים נדמה לי
שסבא שלנו, של כולנו, נו, אברהם אבינו,
שמח כשהוא רואה את הדוכן שלי…"
 
 
קשה להבחין בו, בהחלט קשה.
 
מי שרוצה להיטיב ולראות טוב יעשה אם יתקרב ממש עד כדי מרחק נגיעה. מדוע? לא, הוא איננו רזה ושדוף, בכלל לא. יש לו כתפיים רחבות ואפילו כרס בלתי מבוטלת מהווה חלק מקניינו העצמי ביותר.
 
ובכל זאת? נו, איך אפשר לראות בכלל מישהו בתוך המון האדם של מירון בל"ג בעומר? גם בכל ימות השנה הומה המקום מתפללים ומבקרים, ובל"ג בעומר – על אחת כמה וכמה.
 
הוא עצמו אינו מתבלט. לבושו רגיל למדי: חולצה שלבנוניותה עדיין ניכרת במקצת, וכובע שראה ימים טובים יותר שמוט על קודקודו. הוא גם שקט: אין לידו רשמקול מרעיש, שירים אינם מזדמרים מפיו. וכן, הוא גם אינו רוקד. הוא עומד ליד הדוכן הקטן שהקים בדי עמל עוד בשבוע הקודם, ואשר בגינו הסתכסך עם פקידי המועצה או המחלקה למקומות קדושים או מי שלא יהיה: איזה טיפוס בפנים חמורות שהודיע בסמכותיות ש"אין להקים דוכנים פרטיים באתר".
 
"אבל אני לא מוכר כלום", טען כנגדו.
 
אך הפקיד לא התרשם. "אין להקים דוכנים פרטיים באתר", הרעים שנית בקולו, וליתר ברור הוציא פנקס מכיסו, דפדף והקריא בהטעמה: "אין להקים דוכנים פרטיים באתר".
 
בשלב הזה הוא כבר נכנע. אולי חשש כמה פעמים נוספות עוד נגזר עליו לשמוע את המשפט הנ"ל לפני שגברתן אחד או שניים יפרק את קומץ הקרשים שהוא כה עמל לסחוב ולמסמר עד שהם עמדו ישרים ומוכנים לתפקידם החדש.
 
אילו היה לו פנאי היה טורח לצבוע את הקרשים סביב סביב בצבע יפה ובולט, אולי בלבן בוהק או בצהוב חי, כדי שאנשים יוכלו למצוא אותו בקלות, לתלות דגלונים קטנים ואפילו להביא שמשיה גדולה וצבעונית, כזו שקיוסקאים ותיקים נוהגים להעמיד במבוא לחנותם. שמשיה כזו טובה לפרסומת וגם מועילה במשך היום, כשהשמש קופחת. מעניין, ל"ג בעומר חל באביב, מירון היא הררית ובכל זאת החום כבד עד לבלי נשוא.
 
השמשיה, בעצם, אינה עניין של זמן אלא של כסף. הוא דווקא ניסה לברר את מחירה ונבהל, אך אשת החיל שלו השכילה לחבר יריעות בדים ישנים ולהתקין עבורו סככה. משום מה היא נראתה לו גדולה מידי כאשר פרס אותה לפניו בהיותו בביתו, אך בשטח היא התגלתה קטנה מידי. אלמלא ציון מהאבטחה שמצא בשבילו פיסת בת גדולה של שק ועזר לו לחבר אותה בתפרים גסים אל היריעה הביתית, היה חלק גדול מלקוחותיו נשאר חשוף לשמש ולרוח.
 
מתחת לסככה ניצב כאמור הדוכן, ומעל הדוכן סדורים הבקבוקים והקנקנים והכוסות בשורות ישרות. בתחילה, לפני גל העומס הראשון, הוא השתעשע בסידור הבקבוקים לפי צבעים וצורות: הגבוהים בימין, הנמוכים בשמאל והכוסות באמצע, אך מהר מאוד התייאש: בקושי היה סיפק בידו להוציא את הבקבוקים מן הארגזים ולהעמידם על השולחן לפני שהם התרוקנו ומצאו את עצמם בפח האשפה.
 
הפח, אגב, היה הרפתקאה בפני עצמה: הוא דאג לגרור את אחד הפחים הגדולים שהוצבו ליד השער קרוב לדוכנו, כדי שיוכל לסלק את הכוסות המשומשות והבקבוקים הריקים במהירות, אך שוב צץ לידו אחד מאותם פקחים ודרש לדעת במה העניין.
 
"אה, זה?" פניו השזופות התרככו באחת. "טוב, בסדר, בסדר. אתה צריך עוד אחד, אולי, אחי?"
 
הוא לא היה זקוק לפח אשפה נוסף, אבל ביקש עזרה בעניין הפקח הראשון.
 
"אני אסביר לו", הבטיח הפקח הנוכחי. "איך הוא נראה, אתה אומר? אם תהיה בעיה שלח אותו אלי, קוראים לי אברם".
 
"פרוטקציה", נשף מישהו לעברו כשקלט את המשפט האחרון מעל לכוס המיץ שלגם.
 
"למה פרוטקציה?" התעניין אחר שחיפש משקה בהכשר מסוים.
 
"כי גם אני הקמתי לי דוכן, רציתי למכור קצת ספרי תהלים, כיפות, חוטים של עין הרע וכל זה, ולא הרשו לי הפקחים. אין דוכנים פרטיים פה, אמרו לי, וזה נותנים לו. לא שמעת?"
 
הוא עצמו חייך.
 
"בטח פרוטקציה" אמר ופרץ בצחוק כזה שגרם לו להפסיק לשתות את הכוס הראשונה שהצליח למזוג לעצמו מאז הבוקר. "בטח".
 
ועוד איזו פרוטקציה יש לו. גם הפקח השני הסכים שדוכן כמו שלו יכול להישאר על תילו.
 
"כי זה לא עסק, אחי", קבע. "רק חסד. וחסד ליד הקבר של אדוננו בר יוחאי הוא עילוי נשמה בשבילו, אני בטוח. אז תישאר פה, אלא מה?"
 
הוא לא מוכר שתיה.
 
"לקבל כסף על זה? חס ושלום", הוא מזדעזע. "אני לא מוכר שתיה, רק מחלק, בשביל אנשים שישתו".
 
כן, כן, ודאי, הוא יודע שיש הכנסת אורחים גדולה במירון, ושיש ארגונים גדולים שדואגים לכך. אבל חסד הוא מכרה ענק, ויש מקום להרבה אנשים לחפור בו אוצרות.
 
"הוא, ישתבח שמו", הוא אומר ומרים עיניים למעלה. "יש לו שכר בשביל כולם, בשביל כ-ו-ל-ם, אני אומר לך".
 
הוא לא קשור לאף ארגון גדול. אין מי שמסבסד אותו, אין תורמים, רק חסכונות של חומש ויותר מזה והרבה הרבה רצון טוב.
 
"כי יש אנשים", הוא מספר, "שמתביישים לגשת אל המקומות בפנים, שם איפה שכל החשובים יושבים. כאן אף אחד לא יושב, זה סתם באמצע, מקום שעוברים בו. מישהו צמא עובר, רואה, רק לוקח כוס, מברך ושותה. לא צריך להידחק, לא צריך להיכנס, לא צריך להתבייש. ככה, פשוט וטוב, לא?"
 
וזה טוב, טוב מאוד, ויעידו החיוכים המרוצים והברכות המורעפות על ראשו.
 
"למה אני כאן?" הוא מחייך. "זה מכרה זהב, חביבי. ברכות כאלה לא תקבל בכל יום. ומה עם החסד? תאמין לי, לפעמים נדמה לי שסבא שלנו, של כולנו, נו, אברהם אבינו, שמח כשהוא רואה את הדוכן שלי, זה עם הקרשים הישנים והיריעה שחצי ממנה הוא שק שציון מצא לי בזבל ואפילו לא הספקתי לצבוע בלבן או בצהוב בוהק.
 
למה נדמה לי? ככה, אני מרגיש את זה בעצמות, בלב, ממש, מרגיש. ואולי תשתה משהו? חם פה מאוד, אפילו שזה הר, ושזה אביב, עוד לא קיץ. קח, רק אל תשכח לעשות ברכה. לבריאות!"
    
     
(מתוך מגזין "משפחה")   

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה