הבטחת הרועה

 

 

קרוב למאתיים שנה חלפו מאז אותה הבטחה שנאמרה בפני עדים נאמנים. היו אלו שני התלמידים הקדושים אשר הם בעצמם העניקו חמה בקומתם, ובודאי מתוך גדולתם השיגו מעט בעוצם נוראות קדושת הנחל נובע מקור חכמה.

 

ומהי אותה הבטחה? "כשיבואו על קברי ויתנו פרוטה לצדקה בעבורי ויאמרו אלו העשרה קפיטל תהלים הנקראים תיקון הכללי, אז יניח רבנו עצמו לאורך ולרוחב, ובדאי יושיע לזה האדם. ואמר שבהפאות יוציא אותו מהגיהינום אפילו אם יהיה אותו האדם איך שיהיה, אפילו אם עבר מה שעבר" (חיי מוהר"ן רכ"ה).

 

הבטחה מפורשת. דברים ברורים.

 

התלמידים חרטו את הדברים על ליבם, הם אף היו הראשונים לקיימם מיד לאחר שנסתם הגולל על גופו הטהור של רבם. קרוב למאתיים שנה הייתה הבטחה זו רותחת בליבם של קומץ החסידים, היא נמסרה מאב לבן, מאוקראינה לפולין, ולארץ ישראל.

 

יחידי סגולה מסרו נפשם לעשות את הדרך הארוכה על מנת לזכות להבטחה זו, אף בזמנים הקשים של המלחמה, כאשר פורעים היו רוצחים יהודים שנקרו על דרכם, וכאשר שרקו כדורי הרובים של שומרי הגבול הרוסי, המשיכו הם לסכן עצמם כדי לזכות להבטחה זו.

 

דווקא בדורנו כאשר היה נדמה כי הסיטרא-אחרא כבשה את העולם, הטומאה מתגברת בראש כל חוצות, ועל כל יחיד ויחיד הרוצה להיות איש כשר, קמים כמה וכמה אורבים שכל מטרתם להסיטו מדרך הישר, אך אותה כמיהה שקיננה בלבבות, פרצה החוצה. זה התחיל בכמה מאות, הפך לאלפים והתחלף מהר ברבבות.

 

ברסלבר’ס ותיקים נוסעים, צאצאים של חסידים אשר נשתמרו בקרבם געגועי הסב, נוסעים גם כל בני העדות, נוסעים אף כאלו שבקושי שומרים תורה ומצוות.

 

נוסעים לאומן.

 

האם אנו אמורים לחוש בנוראות המקום? האם עלינו להרגיש את השינוי שחל בנפש שלנו לאחר ההשתטחות על הציון הקדוש?

 

בשאלה זו מתחבטים רבים, והתשובה עליה היא "כן ו"לא".

 

ראשית נסביר למה "לא".

 

ההבטחה של רבינו הקדוש היא דבר נעלה מהשגתנו. מדוע יזכה אדם להתערבותו האישית של ראש הצדיקים במעמד נפשו ותיקונה הנצחי – תמורת קריאת עשרה מזמורים ונתינת פרוטה לצדקה על קברו, וכל שכן אחר שגדלו ורבו עוונותיו? אין זה אלא דבר סגולי שאין לנו בו השגה, וכל הזוכה – זוכה.

 

ברגע שקיימת את דברי הרבי, ההבטחה מונחת בכיסך. ובדיוק כמו שרחוקים אנו מאוד מלהרגיש את האסון שבחטא, ואת הקלקול והחורבן שנגרם על ידי מעשה שאינו ראוי, כך רחוקים אנו מלחוש בעוצם התיקון שזוכים לו על ידי הבטחתו של הצדיק יסוד עולם.

 

כאן עלינו להשתמש באמונה בלבד, כפי שעם ישראל האמין במשה רבינו כשציוה עליהם להיכנס לים, וכך כשסיפר להם על לוחות הברית העומדים להינתן להם משמים. כדי לזכות להבטחה הנצחית עלינו לקיים את התנאי בתכלית הפשטות, לתת פרוטה לצדיק ולקרוא את עשרת המזמורים כפי שהם. אפילו התפילה שלאחריה אין בה חובה.

 

אני נזכר, כאשר הייתי לפני שנים רבות, לראשונה בחיי, בציון הקדוש, לאחר כל הנסיעה הארוכה, לאחר כיסופים של שנים רבות כאשר הדרך לאומן הייתה חסומה, והנה, אני ניצב בחצר הציון הקדוש, הנה, ממש כאן לידי הציון בעצמו… מה עושים? איך זוכים? איך מבטאים את סערת הלב? איך מתקשרים לצדיק הנורא השוכן פה? עמדתי נבוך. הלב סתום, המוח אטום, מה אני עושה עכשיו?

 

פתאום נכנס לציון אחד מאנשי שלומנו שהכרתי אותו ושמעתי עליו כי הוא אחד מגדולי ה’עובדים’ בברסלב, עשרות שנים אמון הוא על עצותיו ודרכיו של רבינו הקדוש. התבוננתי במעשיו כדי לעשות כמותו. הוא הוציא את ה"תיקון הכללי" מכיסו, נתן פרוטה לצדקה, והחל לקרוא פסוק אחר פסוק בזריזות, עד שתפסתי את עצמי הוא כבר סיים מספר מזמורים. לפתע הבנתי כי בדיוק כך ביקש רבינו הקדוש לעשות…

 

לתת פרוטה לצדקה ולקרוא עשרה מזמורים. והנה עומד חסידו ומבצע את הוראתו בדיוק נמרץ. רבינו הקדוש לא ציוה לצעוק ולשווע, לבכות ולהתחנן, כל אלו עבודות קדושות הן שרבינו ציוה אותן כדרך חיים, אך אין בין אלו לאותה הבטחה כלום.

 

הוא אשר אמרנו, כי אין צורך לחוש או להרגיש כלום, זכית להגיע לציון הקדוש? קיים את חלקך, ואת היתר תשאיר לצדיק לקיים כפי שהוא יודע.

 

אז למה אמרנו שיש "כן" עניין של הרגשה?

 

אכן יש ויש, אלא שאין זה קשור דווקא לאותה הבטחה נצחית בה עסקנו עד כה.

 

כשאתה נמצא בציון הקדוש, אתה נמצא בעצם בד’ אמותיו של מי שאמר על עצמו "אני נהר המטהר מכל הכתמים", ובאפשרותך לטבול בנהר ולשכשך את כתמי הנשמה במימיו, עומד אתה בפני אותו צדיק שהיה דורש מחסידיו להתוודות לפניו את כל אשר עבר עליהם, ואף גילה בספרו הקדוש, שעל ידי וידוי זה נמחק הרושם של העוונות החקוק בעצמות וזוכים לכפרת עוונות.

 

קודם הסתלקותו אמר בפירוש לבתו, כי אינו אלא כעובר מחדר לחדר, וכשקוראים אליו הוא שומע כל מילה כמו בחייו. שאתה ניצב באוהל קדשו בידך להתוודות לפני הצדיק ולזכות להיטהר מכל הרע שבלב.

 

באומן אתה זוכה להיות קרוב לרועה הנאמן שגילה בחייו, כי הוא יודע ורואה את כל מה שיעבור על כל אחד מאנשיו עד סוף כל הדורות, ובידו להביא מזור לבת המלכה המרמזת על הנשמה הקדושה. אך בתנאי שבאים אליו ומספרים את הכל.

 

נו… כשאתה עומד לפני הצדיק היודע ורואה את כל מה שעובר עליך, ובידו להושיע אותך מכל התאוות והמידות הרעות, לתת לך כוח עצום להכניע את יצרך, כוחות שרק אצלו ניתן לקבל, האם תוכל להישאר שווה נפש ולא לשפוך לפניו את כל ליבך, את שאיפותיך הטמירות, את נפילותיך הקשות ואת רצונך העז להיות יהודי כשר ולגרום נחת רוח לבוראך?

 

אכן, הפלא ידוע ומפורסם, כשרק תתחיל לפתוח את פיך וליבך ותרצה להתוודות – על פי רוב נפתח לפניך בציון הקדוש מעין דמעות שלא ידעת על קיומו, שפע של דיבורים שלא תדע את מקורם. אתה חש ומרגיש איך יצרך נזבח, ונמסכים בך כוחות חדשים לעבודת ה’. כשתסיים להתמוגג בדמעותיך ותשובתך, וכשתצא מחצר קדשו – "והיה העקוב למישור", התפילה שוב אינה אותה תפילה, הרצון לעבוד את ה’ בוער בקרבך כשלהבת בלב, לפעמים אתה פשוט לא מבין כיצד התנסית עד היום בניסיונות כאלו ואחרים.

 

ומה עם העבר?

 

על זה אמר רבינו הקדוש: "מה אתם יכולים לעשות תשובה? וכי מספיקים ימיכם וכוחכם כולכם לתקן פגם אחד ממה שקלקלתם? רק אני עושה תשובה בשבילכם, ויש לא-ל ידי לתקן הכל, כל מה שקלקלתם עד הנה. רק העיקר מעתה לא תעשו עוד. ואפילו מהיום והלאה איני מקפיד על השגגות שתעברו חס ושלום, רק העיקר שעל כל פנים תשמרו עצמכם ממזיד" (חיי מוהר"ן דש).

 

אכן, מרגישים ומרגישים, חשים ועוד איך… אם זכית לשפוך את ליבך בציון הקדוש, אם זכית לצעוק ולשווע על קשייך הרוחניים – הרי שלא ניתן להעלות על הדף את תחושותיך הטהורות, ואת כוחותיך המחודשים.

 

אלו הם הזעקות והשוועות, האנחות והדמעות הממלאים את האוויר.

 

כשיהודי נאנח על עוונותיו ממשיך הוא לעצמו רוח חיים מהצדיק האמת, אומר רבינו (ליקוטי מוהר"ן קמ"א תורה ח). ויעידו אלפים מהבאים, שכאן הייתה ההזדמנות הראשונה בחייהם שהם בכו כתינוק, וכאן אף השאירו יצרים עזים ותאוות חשוכות שרק בורא העולם ידע עליהם, והנה בא הצדיק ושחרר אותם מהסבל הנמשך.

 

לא רק ברוחניות (למרות שזה העיקר אצל רבינו הקדוש), אלא אף בגשמיות פועלים כאן. אין ספור יהודים, אין ספור ישועות נפלאות, זיווג הגון, זרע של קיימא, פרנסה, שלום בית ורפואה ממחלות איומות. אף אלו באים על פי רוב על ידי דיבורים חמים ומלווים בדמעות.

 

וכן מקובל מאנשי שלומנו בדורות הקודמים, כי בציון הקדוש "כשמתעקשים פועלים"! כאן הציל החסיד הישיש רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל את בנו הנוטה למות, וכפי שביקש בציון הקדוש שיזכה בנו לעוד יובל שנות חיים – כך בדיוק אירע, ולאחר חמישים שנה נפטר הבן. כאן התרחש הנס הידוע עם האב שהביא את בנו המשותק ובו במקום התחיל ללכת…

 

אך את עיקר הניסים רואים אלפי המתקבצים הזוכים לשפוך ליבם ולטהר את עצמם מכל הלכלוך והזוהמה, ולחזור הביתה רחוצים ומטוהרים לחיים של קדושה ושל עבודת ה’.

 

אלא, שלפעמים לוקח זמן עד שהלב נפתח. אתה מרגיש כיצד הטומאה נלחמת בשארית כוחותיה על מוחך וליבך, אין דיבורים ואין ישוב הדעת. ואז העצה היעוצה היא לפתוח בקריאת תיקון הכללי, מזמורי תהלים, ליקוטי תפילות, תפילה שאחרי התיקון הכללי. על פי רוב, לאחר לא הרבה זמן זה יקרה גם לך, או אז תרגיש את נוראות קדושת המקום, ואת אשר ניתן לזכות בו, אצל הפלא הגדול אשר הוא פלא ונשמתו היא פלא גדול.