המצוד הגדול

בליל הסדר מתחיל המצוד. החיפושים יגיעו לשיאם. בכל המסיבות הביתיות, בעיתונים ובירחונים יחפשו המוני אדם את האבידה הגדולה...

2 דק' קריאה

הרב שמואל חסידה

פורסם בתאריך 06.04.21

בליל הסדר מתחיל המצוד.
החיפושים יגיעו לשיאם. בכל
המסיבות הביתיות, בעיתונים
ובירחונים יחפשו המוני אדם
את האבידה הגדולה…

בליל הסדר נצא שוב אל המצוד הגדול.

ידליקו את הנרות והפנסים, יסיטו את כל הרהיטים ממקומם, והחיפושים יגיעו לשיאם…

בכל המסיבות הביתיות, בטקסי הסדר המפוארים, בעיתונים, בירחונים ובשבועונים, בארץ ואולי גם מחוצה לה, יחפשו המוני אדם את האבידה הגדולה… את החרות!

את החרות האבודה, ההולכת ומתרחקת, ככל שנדמה שמתקרבים אליה. לא יועילו החיפושים, המרדף יסתיים כפי שהחל, החג יעבור כמו שחלף החג של אשתקד…

והחרות? ממנו והלאה.

בפינה חשוכה בקורותינו, אבדה לנו תחושת החרות. במקום לבקש אותה במקום שאבדה, נרתמנו לחיפושים בו מאירה האשליה.

ליל הסדר נועד להשיב את זיכרון עם ישראל אל אותו רגע מורכב מחושך ואור כאחד. אל הפינה בו נדרסה ואבדה החרות לראשונה בתולדותינו. שם באותה פינה אפלה, בוקע האור הגדול שהחזיר לעם את אבידתו. מי שיאזין לסיפור יציאת מצרים כפי שהאזינו לו דורות עברו, ימצא לפתע גם את אבידתו שלו.

את חרות הפרט, את חרות העם ואת חרותה של האנושות.

לפני שנים לא רבות, ניצב דוד בן גוריון, והרצה בפני ועדת החקירה הבינלאומית "ועדת פיל" (בימי המנדט). בין היתר אמר את המשפטים הבאים:

"לפני כשלוש מאות שנה הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה "מייפלאואר". היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת, וכמה אמריקאים יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו בצאתם באותה אוניה ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם?

והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים – וכל יהודי העולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית – יודע באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים היהודים בכל העולם מצה זו בחמישה עשר בניסן – באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין, השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים".

האנגלי והאמריקני אינם בושים כלל בזיכרונם הקצר. זיכרונות ונוסטלגיה הם עניין לחובבים בלבד.

הזיכרון ההיסטורי היהודי חרוט לעד על ליבו, משום שיש לו משמעות חיונית להווה ולעתידה של האומה. משום שניתוח הקורות והמוצאות ומניעיהן – מוליך למסקנות מתאימות הנושאות בחובן את תקוות היהדות:

השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין!

(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית גליון מס' 94).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה