תחי ההפרדה!

כל החודש רדפתי, טרחתי, בישלתי,
ניקיתי ופרגנתי ופרגנתי ולרגע כבר לא…
ואז התקוממתי בתוכי על ההפרדה
המוחלטת ופיצול המשפחה ושאלתי
את השם: למה???

הנה אנחנו כבר כמעט חונכים את חג החנוכה, מסתובבים כמו סביבונים בין המסיבות בגן ובבית הספר, טובלים בשמן ומתנפחים מסופגניות, ודווקא מתוך כל האור הזה של הנרות יוצא לי לחשוב על החגים שעברו, חגי תשרי, ולהיזכר בנס הגדול שקרה לנו שם. ומעשה שהיה כך היה…

השנה, חגי תשרי הותירו אותי המומה. ממש כך. זה דבר מדהים איך עם כל הרוחניות הגדולה שממלאת אותי, אני בד-בבד יכולה להרגיש כל כך קטנת-אמונה. כן, אני יודעת שזה פרדוקס, אבל בואו אספר לכם איך הכל התחיל.

רציתי להיות אישה טובה לבעלי (לפעמים יוצא לי לעשות את ההשתדלות הזאת גם בשבילו…) אז במסגרת טוב-הלב הפתאומי שלי, עודדתי אותו לנסוע לקברו של הצדיק רבי נחמן מברסלב שבאומן, בראש השנה. לא הכי התאים לי, מסיבות שונות ומגוונות, אבל ניסיתי להתעלות על עצמי הפעם, חייכתי ונראיתי מאוד נלהבת לגבי הנסיעה. עדיין קשה לי להאמין שויתרתי על חופשה משפחתית במלון הנסיכה באילת, ופרגנתי לכך שהכסף ילך להתעלות רוחנית של בעלי והבטחת מקומו בגן עדן כצפוי, אך שכנעתי את עצמי שזה רעיון מוצלח…

כאמור, מצאתי את עצמי בערב ראש השנה עם הילדות אצל חברה, שגם בעלה נסע לאומן, מסתבכות עם הסימנים והשבת והסעודות, מנסות לא לכעוס על הילדים ולדון כל הזמן את כולם לכף זכות ולדבר יפה, כי ראש השנה ושחלילה לא תהיה לנו שנה כעוסה, ומרגישות באופן כללי ממש מוזר.

טוב ניחא, זה עבר בשלום יחסי, חוץ מכמה התפרצויות זעם על הקטנות. הבעל חזר עם שמחה שלא ראיתי מאז הולדת בכורתינו. נו, היה שווה רק בשביל זה. מה, זה ראש השנה והצדיק הגדול קרא לבעלי לבוא אליו – אז מי אני שאסרב?!

עברנו את ראש השנה והגיע כיפור. הבעל שהיה עדיין מלא רוחניות רצה להתפלל בכיפור בבית כנסת מאוד מיוחד, אהוב ומשפחתי בתל אביב. מה לעשות שאנחנו עזבנו את העיר לטובת איכות חיים ואני סירבתי להיזרק על מזרן בדירה עם עוד עשרה אנשים בצום עם הקטנות שלי, בעוד הבעל "מבלה" את רוב זמנו בבית הכנסת? לאחר התלבטויות וייסורים רבים, בתחושה מאוד מעורבת של מסכנות ושאיפה לצדיקות, החלטתי להישאר בבית עם הילדות ו"לשחרר" אותו להתייחדות ולעבודת הבורא. אמרתי לעצמי: מה זה משנה, ממילא הם כל היום בבית הכנסת ובאים הביתה רק לישון. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה… ליתר ביטחון, התחננתי לחברתי הותיקה לבוא לעזור לי עם הקטנטנות, והיא והשם שמעו לתפילתי ונענו.

טוב, אחרי מה שעברנו נראה לי ששנה הבאה אני יכולה לשכוח מעזרתה… לא, האמת, בדיעבד, היה בסדר, חוץ מזה שהן קמו בשש בבוקר, בגלל שעון החורף שהתחלף ובקושי ישנו במשך היום כי היה להן הכי משעמם, והן בכלל לא היו עייפות. וגם ה"אמא ביסלי/במבה/מיץ פטל" לא עזר למצב. במיוחד שנראה היה שלביסלי גריל יש ריח ממש חזק ומגרה של סטייק על האש… לפחות באותו יום זה הריח כך. סוף סוף, הגיע סיום הצום ונפגשנו לסעודה עם הבעל שבאמת עמל קשות בתחינות עלינו לבורא (שיהיה בריא) ובסופו של יום גם הוויתור הזה היה שווה. מה, את יום כיפור, את היום הכי חשוב ליהודי בשנה אני אתן לו לבזבז בבית כנסת דתחילוני שליד בתינו, עם כל האופניים החשמליים ברחבה של הבית כנסת? הוא היה צריך את אווירת הקדושה האמיתית בכדי להגיע לכזו התעלות. אז מי אני שאסרב?

ואז נגמר כיפור ובאפיסת כוחות בעלי מתחיל לעמול על הסוכה, כי בערב חג אנחנו מארחים את כל המשפחה שלו (רעיון מוזר שאני הגיתי בעוד רגע של תחושת צדיקות) והוא עמל עליה כל לילה במשך ארבע שעות עד החג, וגם צריך למצוא סכך ולקשט ולבשל ולנקות, ואנחנו נלחצים מפאת הזמן ומהרצון שהכל יהיה מושלם כשההורים שלו באים. ומגיע ערב חג ואני כבר כעוסה ולחוצה ועוד מעט ואתפוצץ, ודווקא את הזמן הכמעט יחיד בשנה שהוא לוקח חופש במשך שבוע אנחנו מבלים בלכעוס ולנזוף אחד בשני… אה, וגם בלאכול על האש. יו, כמה על האש יש בסוכות. עד שאפשר להדליק אש בחג אז כולם מתלהבים ואוכלים כל יום על האש בצהריים, בערב וחוזר חלילה…

ואז, כבר מריחים את הסוף ומגיע הפינאלה הגדול, שיא השיאים – שמחת תורה. ושוב אני מתלבטת. בבית זה הדתחילוני הזה, בתל אביב זה שוב על המזרן, ופתאום נרקמת עוד אופציה לעשות שבת עם הישיבה שבעלי הולך מדי פעם ללמוד איתם. טוב, אולי ננסה לצאת להרפתקה הזו כברירת מחדל. מה? שמחת תורה, מי אני שאסרב להתעלות רוחנית שכזו? ואנחנו אורזים פקלאותינו ונוסעים צפונה. ושוב אני עם הקטנות וכל שאר הנשים סועדות בגפינו, והגברים רוקדים ורוקדים ורוקדים עם ספר התורה, וכבר עולים בי כל מיני קולות פמיניסטיים מהעבר על איך הגברים תמיד זוכים להתעלות רוחנית מוחשית שכזו, מלאת שמחה והתרגשות, ואני… כל החודש רודפת בגפי אחרי הקטנטנות (אפילו בצום) וטורחת ומבשלת ומנקה ומפרגנת ומפרגנת ומפרגנת ולרגע כבר לא…. ואני מתקוממת בתוכי על ההפרדה המוחלטת ופיצול המשפחה ושואלת בליבי את השם: למה???

ואחרי כמה ימים באה התשובה. כשבעלי שוכב במיטה, דואב וגונח בייסורי גיהינום עם שפעת חזירים, אני מקבלת טלפון מהישיבה – עשרה בחורים נוספים חולים במחלה וכנראה שנדבקו בשמחת תורה, ומה שלום אישי.

והנס? והתשובה? אף אישה וילד לא נדבקו במחלה. תחי ההפרדה.