פעמון מצלצל בישראל

העולם אליו הגעתי לא סבל אנשים
כמוני. אבל ידעתי עמוק מאוד בלב שלי,
שאותו אלוקים שברא את כל העולם הזה
ברא גם אותי. הוא זה שנתן לי קרן אור
אז, ואת הדרך בה אני חי היום.

יהודית ואני נולדנו בזמנים ובמקומות שונים. אני נולדתי למשפחה שחורה אמריקנית בצפון קרוליינה, בדצמבר 1956. העולם אליו הגעתי לא סבל אנשים כמוני. הילדות שלי הייתה כנועה ומופרדת. חוקי ג’ים קרואו (חוקי ההפרדה הדרומיים הגזענים) השפיעו כמעט על כל שנות חיי הבסיסיות. כשסיימתי את לימודיי בחטיבת הביניים, תהליך האינטגרציה היה בעיצומו. בתי הספר אמנם אוחדו, אבל לא הלבבות. שנאה הייתה דבר שבשגרה ובגדר הנורמאליות, כך באותה תקופה. זה היה או להישאר במקומך, או לשאת בתוצאות. אבל למרות החשיכה היו כמה קרני אור, ואת האור הזה מצאתי ביער. כשהסתכלתי על העלים הבוהקים מקרני האור שחצו את העצים, כששמעתי את קול המים הזורמים בנחלים – ידעתי עמוק מאוד בלב שלי שאותו אלוקים שברא את כל אלה ברא גם אותי.

אשתי יהודית גדלה במשפחה יהודית-קונסרבטיבית בפילדלפיה, כשהאדם השחור היחיד שראתה והכירה הייתה עוזרת הבית שלהם – מי שניקתה את ביתם וגיהצה את בגדיהם. כשבגרה, היא כתבה מכתבים להשם, בתקווה שבדרך זו תמצא קשר. השנים עברו. בדידות וריקנות היו מנת חלקה. הדרך בה היא מצאה להביע את כאבה ותחושותיה הייתה ללמוד לנגן על סקסופון. כאן מתחיל הסיפור שלנו באמת.

יהודית ואני עסקנו כחוקרים בחברת מחקרים מסוימת בסן פרנסיסקו. כל שנה החברה הייתה מממנת תערוכה אמנותית – ציירים ומוסיקאים – של העובדים. יהודית ניגנה על הסקסופון בלהקה, ואני הצגתי את ציוריי. ההופעה האמיתית ומלאת הנשמה שלה משכה את תשומת ליבי.

התחלנו להיפגש. יהודית הסבירה לי עד כמה חשוב לה שהבית יהיה יהודי, כשהיא מכריזה בנחישות שכל ילדיה יהיו יהודים, נקודה. היא לא ידעה להבחין לעומק באתגרים הכרוכים בנישואי תערובת, ולא הבינה את אי-היכולת להפריד בין תרבות יהודית לבין רוחניות יהודית.

כעבור שמונה חודשים נישאנו ואחרי שלוש שנים עברנו לגור בלוס אנג’לס, ליד משפחתה. המשכתי לעבוד כחוקר בחברה בלוס אנג’לס ויהודית הייתה אמא ועקרת בית במשרה מלאה. לא יכולנו לאפשר לבתנו ציפי ללכת לגן, בגלל התשלום שהיה כרוך בזה. לכן, כשהוריה של אשתי הציעו לשלם על זה, קפצנו על ההצעה. לא עבר זמן רב וציפי התחילה לשאול שאלות. "למה אנחנו לא מדליקים נרות שבת?", "אנחנו יכולים ללכת לבית הכנסת? אבא יבוא איתנו?"… זה היה קשה, מה גם שלא רצינו להיות צבועים עם בתנו היחידה!… השנים חלפו ונולדו לנו עוד ארבעה בנים מקסימים.

אח של יהודית ואשתו הם אנשים שומרי שבת, והם אלה שעזרו לנו להתחיל ללמוד על יופייה של השבת והכשרות. רוב הזמן, למדתי עם הרב שוורצמר מארגון שנקרא "אשרינו". למניין הצטרפתי בכל ימות השבוע ולמדתי הלכות, חומש וגמרא. הזמן עבר ולמרות שאימצתי לליבי את היהדות, עדיין לא הרגשתי שאני רוצה להתגייר.

היה זה בשמחת תורה. השמש רקדה סביב העננים בשמים הכחולים, כשהחוגגים רקדו בהקפות. כולם רקדו ושרו. כולם, חוץ ממני. לא הורשתי להרים את ספר התורה או לקבל ‘עליה’. הרגשתי עצבות פנימית נוראה שהחלה להתפשט לכל חלקי גופי. זה היה ברגע כשנכנסתי לבית הכנסת והתיישבתי על אחד הכיסאות. חשתי כאב מייסר בבטן. הכאב היה כל כך אינטנסיבי עד שהרגשתי שאני עומד למות. צעקתי להשם כשדמעות זולגות מעיניי "אעשה את זה!", ואז הכאב נרגע. תהליך הגיור החל וכעבור 9 חודשים כבר הייתי יהודי כשר. יהודית ואני נישאנו שוב, אך הפעם כדת משה וישראל.

ככל שפיתחתי והעמקתי את הרוחניות שלי, כך קרה עם הציור. את קריירת הציור שלי, למעשה, התחלתי בגיל מוקדם. ציירתי את מה שראיתי בעולם. בגיל 16 כבר הייתי צייר מצטיין והשתמשתי בטכניקות מיוחדות – עט, דיו וצבעי אקריליק איתם ציירתי את הכפרים הדרומיים. זה היה בראש השנה, אחרי הגיור, כשהתפללתי להשם וביקשתי ממנו שישתמש בי כשליח שיביא לעולם תמונות קדושות. התחלתי לשים לב לשינוי שחל בציורים שלי. השראות רבות קיבלתי מפרשת השבוע, חלומות ולפעמים גם חזיונות שחוויתי. ריכזתי את כל מה שקיבלתי והכנסתי את זה לציור. כבר לא היה מדובר רק בתמונה יפה, אלא בתמונה שמשכה אותך אל השם.

יהודית ואני שוחחנו רבות על עלייה לארץ ישראל והחלטנו באפריל האחרון, אחרי שפגשנו את הרב אליעזר רפאל ברוידא, שהגיע הזמן. התפטרתי מהמקום בו עבדתי 17 שנים, מכרנו את רוב הנכסים שהיו ברשותנו ועלינו לארץ ישראל. ידענו שיהיו אתגרים והתמודדויות, אבל לא ידענו עד כמה זה ישנה אותנו. המציאות ‘נחתה’ עלינו, אחרי שנחתנו בשדה התעופה בן גוריון, כשהתחלנו לשלם את המשכנתא בלוס אנג’לס ואת השכירות בבית בו אנו גרים ברמת בית שמש. אין צורך לומר שמקורות הכסף שלנו הידלדלו מהר מאוד.

את הנחמה, העידוד והעזרה מצאנו בספר "בגן האמונה". התחלנו להתפלל אל השם – תפילה אישית מתוך הלב (התבודדות) בכל יום. השם הביא אותנו לנקודה בה הבנו שרק בו אנו בוטחים ורק עליו אנו סומכים ונשענים. ובאותה מהירות שהגענו לנקודת ייאוש, באותה מהירות עלינו לנקודת שמחה שאי אפשר לתאר. השם קירב אותנו אליו כאן, בארץ ישראל.

כן, אנחנו עדיין מתמודדים עם האתגרים, אבל עם אהבתו העצומה וחסדיו האינסופיים של השם נתגבר עליהם, כי אנחנו בוטחים בהשם, אנחנו יודעים שעשינו את הצעד הנכון והטוב ביותר, אנחנו וילדינו.

חלק מעבודותיו של אברהם בל

יונה במעי הדג

התחדשות הלבנה

תפילין