תזרום עם זה

להיות בים הסוער רק עם קורת עץ
זה לא המצב האידיאלי. להיפגש עם
גלי הספקות, הפחד והדאגות זה
מאוד מתיש. אבל אתה יודע שיש רק
דרך אחת להתמודד עם כל גל שבא…

בגמרא הקדושה ישנו סיפור מפורסם מאוד על רבי עקיבא, שפעם אחת יצא בספינה לים הגדול, והספינה טבעה. האנשים שיצאו לחפש היו בטוחים שאף אחד לא שרד, אחרי הכל, הים היה סוער מאוד והספינה הפליגה למרחקים. כך שהם היו מאוד מאוד מופתעים לראות, אחרי זמן מסוים, את רבי עקיבא הולך על האדמה.

"איך הצלחת לשרוד?" שאלו אותו.

"מצאתי קורת עץ" השיב רבי עקיבא, "ובכל פעם שהגיע גל גדול ומאיים לעברי – התכופפתי. כופפתי את ראשי ונתתי לו לעבור מעלי. וכך הגעתי אל החוף".

חשבתי על הסיפור הזה היום, בגלל ש’שיטת הביצוע’ שלי בשבועות האחרונים הייתה בדיוק ההיפך. אני יודעת לאן אני רוצה להגיע – לחוף האמונה, השלווה והשמחה הבטוח. אבל בכל פעם שהיצר הרע שלי שלח לי גל של צער, פחד או חרדה, אז במקום לכופף את ראשי ולתת לו לעבור מעלי מבלי לפגוע בי, הרמתי את הראש כדי לראות את החוף – והמכה הייתה קשה וכואבת…

היו כמה ימים שממש עפתי מ’קורת העץ’ שלי, אבל, ברוך השם, אני אוחזת בה שוב. כאן המקום להודות לזוג חברים נפלאים שגילו המון סבלנות והתפללו בלי הפסקה, ובעיקר לאדם הקרוב והיקר לי – בעלי.

אבל להיות בים הסוער והמסוכן רק עם קורת עץ זה לא המצב האידיאלי. להיפגש עם גלי הספקות, הפחד, הדאגות והלחץ זה מאוד מתיש, וכל גל כזה שעובר משאיר אותך עם פחות אנרגיות להתמודד עם הגל הבא.

אתמול הרגשתי קצת ייאוש, כי הגלים התגברו והיכולת שלי להתמודד איתם הייתה על קצה גבולה. אז התקשרתי לרב שלי וביקשתי את עצתו למצב הזה.

"פשוט תזרמי עם זה" הוא אמר לי. "לכי על חוף הים ודברי עם השם".

וכאן נזכרתי בסיפור על רבי עקיבא.

לרבי עקיבא לא היו חיים קלים בכלל. עד גיל ארבעים הוא לא ידע לקרוא ולכתוב, בהמשך הפך לתלמיד ישיבה עני שלא ראה את אשתו במשך 24 שנים, ורק לאחר מכן הפך למנהיג הרוחני בדורו. וגם אז, בשלב כביכול סופי זה – שלב הפסגה, היו ‘גלים’ קשים. היו לו 24 אלף תלמידים, אבל רק חמישה מהם נותרו בחיים לאחר שפקדה אותם מגיפה קשה. אשתו, רחל, נפטרה. הוא היה נרדף באופן תמידי על ידי הרומאים, ובסופו של דבר, מת מות קדושים – הוא מעשרה הרוגי מלכות – כשהרומאים עינו אותו למוות בגלל שלימד תורה ברבים.

מן הסתם, בודאי היו הרבה פעמים בהן הגלים היו נראים ענקיים ומבהילים והוא היה בסכנה של ממש – שהגלים תיכף סוחפים אותו. אבל הוא המשיך לכופף את הראש שלו כלפי מטה ונתן להם לעבור מעליו. הוא המשיך לאחוז ב’קורת האמונה’ שלו וידע, שבמוקדם או במאוחר, הוא יגיע לחוף – וכל עם ישראל איתו.

הרב שלום ארוש מסביר שאת התורה לא לומדים כאילו הייתה, חס ושלום, רצף סיפורים היסטוריים. כל אות בתורה באה ללמד אותנו משהו על חיינו. משהו על כאן ועכשיו.

אז היום, התחלתי לחשוב באמת איך אוכל ‘לזרום’ עם כל מה שהיצר הרע העיף מולי לאחרונה. תודה לא-ל, יש לי את הקורה שלי, אני יודעת שהיו אלה האמונה והתבודדות שעזרו לי לצוף על פני המים. אבל עכשיו, אני צריכה לשמור על האנרגיה שלי עד שאגיע לחוף.

לפני מספר ימים, הייתי בשיעור של הרב אליעזר רפאל ברוידא, בו הזכיר את חוק השלוש שניות כשאנו נלחמים ביצר הרע. חוק זה אומר שליצר יש כוח בדיוק לשלוש שניות. אם תחזיק מעמד בשלוש שניות אלה, כופף את ראשך ותן לו לעבור מעליך רק לשלוש שניות, ואתה משוחרר. הגעת הביתה.

הרב ברוידא דיבר על חוק זה בהקשר לזוגיות: אנו צריכים לשמור על איפוק ולא לבקר את בני הזוג שלנו, אבל אני חושבת שזה עובד גם בעניין מידת הכעס – זהו רגש מלא עוצמה שפועל מיידית (ולספור עד שלוש בהחלט יעזור להשתלט עליו). מן הסתם, חוק זה, כך נראה לי, והוא מתאים גם למצבי לחץ, דאגות וחרדה.

בעזרת השם, בפעם הבאה שהילדות שלי יתלוננו על כאבי ראש או משהו אחר, אני לא אמהר להסיק מסקנות איומות ולהיסחף מהקורה שלי. אלא, אספור עד שלוש, אתן לדאגה לעבור מעלי, ואבקש מהשם את הכוח והאמונה ואפעל בהתאם.

אזכור תמיד שכל כאבי הראש שהיו עד עכשיו הם רק כאבי ראש. זה הכל. אזכור שהשם רחמן, והוא אף פעם לא אכזב אותי. ואתפלל לזרום עם זה, ולא להציב את עצמי באמצע הדרך, אז בודאי אגיע לחוף.