בשדי יער עמוד 53-54

בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 53-54

וְצָרִיךְ כִּפְשׁוּטוֹ לַעֲמֹד חֲצִי שָׁעָה לִפְנֵי ה’ וְלוֹמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ, וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁיֵּשׁ עַל הַתְּפִלָּה יֵצֶר הָרַע מְיֻחָד, הַגּוֹרֵם לְאָדָם לִרְצוֹת לְהִפָּטֵר מֵהַתְּפִלָּה. תְּרַחֵם עָלַי. תַּעֲזֹר לִי לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר הָרַע הַזֶּה, וְשֶׁלֹּא אֲזַלְזֵל בַּתְּפִלָּה, שֶׁלֹּא אֲאַבֵּד אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת הַזֹּאת לְהִתְחַבֵּר אִתְּךָ, כִּי עִקַּר הַהִדָּבְקוּת וְהַהִתְחַבְּרוּת אֵלֶיךָ תִּתְבָּרַךְ הִיא עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, וְהַיֵּצֶר הָרַע רוֹצֶה לְבַלְבֵּל אֶת דַּעְתִּי, וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנִי סוֹף סוֹף יָכוֹל לְהִתְדַּבֵּק בְּךָ, הוּא דּוֹחֵק בִּי לְמַהֵר וּלְזַלְזֵל בַּתְּפִלָּה, בִּזְמַן שֶׁהָיָה עָלַי לְהַאֲרִיךְ כַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר בִּתְפִלָּה, שֶׁבָּזֶה הָיִיתִי מַאֲרִיךְ אֶת זְמַן דְּבֵקוּתִי בְּךָ. וּבִפְרָט שֶׁכָּל הַשֶּׁפַע שֶׁבָּעוֹלָם אֶפְשָׁר לְקַבֵּל עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, וּמִי שֶׁיַּעֲמֹד בִּתְפִלָּה כָּרָאוּי בְּכָל אַחַת מִשְּׁלֹשׁ הַתְּפִלּוֹת, הוּא יְקַבֵּל שֶׁפַע עַד בְּלִי דַּי בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וְלֹא יֶחְסַר לוֹ כְּלוּם, וְיִהְיוּ לוֹ פַּרְנָסָה וּבְרִיאוּת וּשְׁלוֹם בַּיִת וְתוֹרָה וֶאֱמוּנָה וְעוֹד וָעוֹד.
לְמַעֲשֶׁה עִנְיָן זֶה שַׁיָּךְ לִפְנֵי כָּל תְּפִלָּה, גַּם לִפְנֵי הַהִתְבּוֹדְדוּת וְלִפְנֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים וְלִקּוּטֵי תְּפִלּוֹת. לָכֵן כָּתַבְנוּ בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁבִּתְחִלַּת הַהִתְבּוֹדְדוּת טוֹב לְהַקְדִּישׁ כַּמָּה דַּקּוֹת לְהִתְפַּלֵּל עַל הַהִתְבּוֹדְדוּת. אַךְ מֵחֲמַת שֶׁעִקַּר הִתְגַּבְּרוּת הַיֵּצֶר הָרַע הִיא עַל שְׁלֹשׁ הַתְּפִלּוֹת הַקְּבוּעוֹת, שֶׁשָּׁם הָאָדָם נִכְנָס לִכְעֵין תַּרְדֵּמָה, וּמִתְרַגֵּל לוֹמַר אֶת הַתְּפִלּוֹת בְּפִיו בְּלֹא שׁוּם כַּוָּנָה, כְּמִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, עַל כֵּן שַׂמְנוּ אֶת עִקַּר הַדָּגֵשׁ עַל תְּפִלַּת הַשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. אַךְ הוּא הַדִּין, שֶׁבְּכָל תְּפִלָּה שֶׁהָאָדָם רוֹאֶה שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מִתְגַּבֵּר עָלָיו, לְזַלְזֵל בָּהּ, וְלִרְצוֹת לִפְרֹק אֶת מַשָּׂאָהּ מֵעָלָיו חַ”ו, צָרִיךְ שֶׁיִּתְבּוֹדֵד וְיִתְפַּלֵּל עַל אוֹתָהּ הַתְּפִלָּה. כִּי גַּם הַהִתְבּוֹדְדוּת – יֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה שֶׁמִּתְרַגְּלִים לַעֲשׂוֹתָהּ, רַק כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה, וְכֵן אֲמִירַת תְּהִלִּים וְלִקּוּטֵי תְּפִלּוֹת, מִי שֶׁרָגִיל לְאָמְרָם עַל פִּי סֵדֶר, יֵשׁ לוֹ אֶת אוֹתוֹ יֵצֶר הָרַע לְזַלְזֵל בָּזֶה.
לָכֵן, אֵין עֵצָה וְאֵין תְּבוּנָה, אֶלָּא לְהִתְפַּלֵּל עַל הַתְּפִלָּה, וְעַל יְדֵי זֶה יוּכַל לִזְכּוֹת לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר הַכְּלִי זַיִן שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וּבָזֶה תְּלוּיָה כָּל הַגְּאֻלָּה.

בְּלִי חָכְמוֹת

וְזוֹ לְמַעֲשֶׂה הַתְּשׁוּבָה לְאוֹתָם חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא מִתְבּוֹדְדִים, וְאוֹמְרִים שֶׁדַּי לָהֶם בַּתְּפִלּוֹת הַקְּבוּעוֹת הַכְּתוּבוֹת, כְּגוֹן תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה וַאֲמִירַת תְּהִלִּים וְכַד’, וּבֶאֱמֶת עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ מוּבָן הֵיטֵב, כַּמָּה הִתְבּוֹדְדוּת וּתְפִלּוֹת אִישִׁיּוֹת הַיּוֹצְאוֹת מֵהַלֵּב צְרִיכִים, בִּשְׁבִיל לִזְכּוֹת לְהִתְפַּלֵּל אֶת אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת הַכְּתוּבוֹת הַנִּפְלָאוֹת, בְּכַוָּנָה. כִּי אִם אָדָם לֹא יַרְבֶּה בְּהִתְבּוֹדְדוּת לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּזַכֵּהוּ לְהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה בְּכַוָּנָה, הוּא לְעוֹלָם לֹא יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה בְּכַוָּנָה, וְתָמִיד הַיֵּצֶר הָרַע יְבַלְבֵּל אוֹתוֹ וְיִדְחַק בּוֹ לְמַהֵר וְיִדְחֶה אוֹתוֹ לְמָחָר: מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה… וְכוּ’ וְכוּ’. וּכְמוֹ שֶׁכְּבָר הֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִין בְּעַצְמוֹ, כְּשֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל זֶה בְּעֵין אֱמֶת, וְרוֹאֶה עַד כַּמָּה הוּא רָחוֹק מִלְּהִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה כָּרָאוּי.
וְגַם אִם נַנִּיחַ שֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה שְׁלֵמָה אֶת תְּפִלַּת הַשְּׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה, זֶה לֹא יָכוֹל לְהַחֲלִיף אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת, וְלֹא יָכוֹל “לַחֲסֹךְ” לוֹ אֶת הַהִתְבּוֹדְדוּת. כִּי בִּתְפִלַּת הַשְּׁמוֹנֶה-עֶשְׂרֵה הָאָדָם לֹא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ עַל כָּל הַיּוֹם שֶׁעָבַר, וְלֹא מוֹדֶה עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט מֵחַסְדֵי ה’ עָלָיו, וְלֹא בּוֹדֵק אֶת עַצְמוֹ לָמָּה כָּעַס עַל בְּנוֹ לְמָשָׁל, וְלֹא מִתְפַּלֵּל עַל כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּפְרָטִיּוּת וְכוּ’ וְכוּ’.
אִם אָדָם יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו אֶת מַה שֶּׁאָמַרְנוּ, שֶׁתְּפִלָּה זוֹ גְּאֻלָּה, הוּא יַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עַל הַתְּפִלָּה. וְזֶהוּ גַּם אֶחָד מֵהַנּוֹשְׂאִים שֶׁרָאוּי לָאָדָם לִבְחֹר לוֹ, לְהִתְרַכֵּז בּוֹ אֵיזֶה תְּקוּפָה וְלַעֲשׂוֹת עָלָיו חֲצִי שָׁעָה בְּכָל יוֹם, וּלְבַקֵּשׁ מֵה’: “ה’ שְׂפָתַי תִּפְתַּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ” – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תֵּן לִי אֶת הַדִּבּוּרִים הַנְּכוֹנִים, תֵּן לִי אַהֲבָה לִתְפִלָּה, תֵּן לִי לְהַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּה כַּמָּה שֶׁצָּרִיךְ, תַּעֲזֹר לִי לְהִתְרַכֵּז בְּנוֹשֵׂא אֶחָד וְלֹא יַצְלִיחַ הַיֵּצֶר הָרַע לְבַלְבֵּל אוֹתִי מֵעִנְיָן לְעִנְיָן, תַּעֲזֹר לִי לְהַתְמִיד בִּתְפִלָּה עַד שֶׁאֶזְכֶּה לִקְנוֹת אֶת הַדָּבָר שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל עָלָיו, תִּתֵּן לִי לְפָחוֹת חֲצִי שָׁעָה בְּכָל יוֹם עַל נוֹשֵׂא אֶחָד.

תַּחְלִיף לַיִּסּוּרִים

הַהִתְבּוֹדְדוּת הִיא הַדֶּרֶךְ לְבַטֵּל לְגַמְרֵי, אוֹ עַל כָּל פָּנִים לְהַפְחִית בְּמִדָּה נִכֶּרֶת אֶת הַסֵּבֶל וְהַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר. וְנַקְדִּים לָזֶה מָשָׁל:
אַבָּא נָתַן עֹנֶשׁ לְבָנָיו – הַבֵּן הַטִּפֵּשׁ כּוֹעֵס עַל הָעֹנֶשׁ שֶׁקִּבֵּל וְשֹוֹנֵא אֶת אָבִיו.