האם קיבלנו תורה? – פרשת השבוע יתרו

בכל בוקר מברך איש יהודי "אשר בחר בנו… ונתן לנו את תורתו". לא נוכל להטיל באיש כשר חשד שמא את שם השם נושא הוא לשווא. ובכל זאת, פעמים שמתוך דברים שמשיח הוא לפי תומו, ניתן להעלות על הדעת, כאילו חלילה וחס, נכשל ידידינו בברכה לבטלה. היום בכל אופן, הוא טען בביטחה, שלא התקבלה אצלו שום תורה. באמת יש לשאול אחת ולתמיד, האם גם אותם ימים וזמנים של טרדה, סדרים ולימודים שלא עלו בהצלחה – האם גם בהם יש חלק של תורה?
 
מאורעות גדולות עברו עלינו בשבועות האחרונים. ירדנו למצרים בתוך שבעים נפש של בית יעקב. סבלנו גלות ושעבוד. צנחנו יחד עם נשמות ישראל לתחתית השפלות. שמענו את קריאת הרועה הגדול "והוצאתי וגאלתי". חצינו את ים סוף באותות ומופתים, וכעת אנו עושים את דרכנו אל המאורע האדיר שעתיד לחולל את השינוי המשמעותי ביותר בבריאה. מעמד הר סיני.
 
אם תתפוס אחד מתוך המון עמך ישראל, ותשאל אותו 'האם כבודו קיבל תורה?'. סביר להניח שתעורר על עצמך תמיהה. וכי איזו שאלה היא זו. קבלה בידינו שרגלי נשמות ישראל עמדו כולם במעמד הנורא. בודאי שקיבלתי תורה.
 
וכעת, הבה נבדוק את התשובה. גש נא לאותו אדם, זה שרגליו עמדו למרגלות הר סיני, ביום מעונן ובלתי מוצלח לדעתו. שאל אותו כעת, 'האם לדעתך הצלחת לקיים היום את התורה?'. ובכן, ימים רבים, אולי מרבית ימיו של אדם, משוכנע הוא בהן צדקו, ואף מוכן יהיה להישבע על כך, שלא זכה לקיים את התורה, בכל אופן לא היום. 'הלזה ייקרא לימוד?' יטען מיודענו ככלות יום של טרדות וטלטולים. 'בעלי בתים יכולים אולי להסתפק בשיעור קצר בשולחן ערוך, משניות בודדות על אם הדרך, וכמה דפים של תהילים'. מי מדבר על קיום מצוות, על דקדוק הלכה, וידיעת התורה, אכילה בקדושה ותפילה בכוונה. ניתן לומר שקיום התורה באופן שכזה, בהחלט לא מקובל על האיש. לדעתו לא הגיוני להתייחס ליום הזה כאל יום של הצלחה בקיום התורה.
 
ובכל זאת, כמה דברים הצטברו שם בשולי היום המבוזבז. תפילין הניח מיודענו מן הסתם. גם טלית קטן וגדול. לכאורה, נמנע הריקן ממצוות גם מאיסור 'בל תקיף', ומעוד אי אלו לא-תעשה. הוא זכה גם לומר כמה מילים של קדושה, לקרוא קריאת שמע דאורייתא פעמיים. גם כמה עשרות ברכות, אולי אפילו מאה, הצטברו ביממת הבטלה. וכל זה איננו שווה. תורה הייתה כאן גם הייתה. לא היה מי שיקבל אותה. האדם אליו ירדה התורה המיוחדת לאותו יום בלתי מוצלח, לא מוכן לקבל אותה, המציאות הזו איננה מקובלת עליו. כך אמר בפירוש.
 
לברך על התורה
 
שאלה גדולה נשאלה, וחזרה ונשאלה בחללו של עולם. "על מה אבדה ארץ"? החורבן הנורא, מדוע זה אירע? שאלו לחכמים ולא פירשוהו, לנביאים ולא פירשוהו. עד שבא הקב"ה ופירשו בעצמו "על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". אמר רב יהודה שלא בירכו בתורה תחילה. ופירש רש"י "כשהיו עוסקין בתורה לא היו מברכין לפניה".
 
לומדי תורה היו, למדנים מופלגים ויודעי ספר. ובכל זאת, לא מצאו בני אותו דור טעם להקדיש ברכה ללימוד התורה. בעיני הלומדים זה נראה חסר טעם לברך על התורה שכבר מונחת בכיסם כבקופסה. לדידם אין בלימוד הזה שום גדר חידוש, אל הדף הזה הם נולדו, על ברכיו חונכו, והם דשים בו בעקביהם כמעט בלי תחושה. אין לכאורה סיבה להתרגשות יתירה. מי יודע, אולי זו חלילה ברכה לבטלה? והיו גם כאלו שנמנעו מלברך משום אמת יתירה שהייתה בהם. וכי איך נוכל לברך על התורה בשעה שאת רובה איננו מצליחים לקיים?! ויש שסברו שבעצם אין להם שום חלק של ממש בתורה. ללמוד אינם מצליחים, לקיים בודאי שלא. ואם כך, רק ללעג ולקלס תחשב ברכה שכזו. והטעמים ההגיוניים הללו כולם הביאו חורבן לעולם.
 
להסכים לקבלת תורה
 
התורה הקדושה, גם אחרי שבמעמד הר סיני קיבלנו אותה, עדיין שורה עליה מסך של הסתרה ושכחה. משעה שקיבל המושג 'תורה' עיוות משמעות, כבר קשה מאוד להשיג את אותה תורה. במוחו של כל אדם מקובעת צורתה של התורה, כפי שלדעתו אמור הוא לקבל אותה. התורה בעצמה, בדרך כלל איננה מקובלת עליו. האחד רואה בתורה את להט הלימוד וחידוד השמועה. מבחינתו, הפעם האחרונה בה קיבל תורה, התרחשה לפני שנים בהיכל הישיבה. האחר רואה בתורה לימוד של שעות רצופות, אל תורתו מגיע האיש רק בזמנים נדירים. התורה היורדת הנה, אל תוך החיים של היום ואמש, זו שעליה ברכנו כולנו היום כמו בכל יום "אשר בחר בנו", התורה הזו בדרך כלל איננה מקובלת.
 
התורה היא ירושה. דומה לארמון ענק. אינספור טרקלינים, פרוזדורים וחדרים. ניתן לבלות באגפיו החיצוניים של הארמון גם מאה שנה ויותר. מי שבכל זאת מנסה ונכנס, יגלה שגם אלף שנה לא יכילו את הסיור על קצות ההיכל הראשון. לכל אדם חלק בתורה, וכשזוכה האדם ונכנס אל אותו חלק, התורה בעצמה מעניקה לו את הכוח לקיים אותה. "צדיק מושל ביראת אלוקים", ואת הממשלה הזו, את התעצומות לעמוד בקשרי המלחמה, לכבוש ולנצח במלחמת היצר הרע – את הכוח הזה מקבלים יחד עם התורה.
 
בכדי לקבל תורה, אין מנוס מלטהר את הדמיון מכל מה שנדמה לנו לפעמים לתורה. רק כשנסכים באמת לקבל את התורה כפי שמעוניין להעניק אותה נותן התורה, נוכל לעשות את דרכנו אל חלקנו המיוחד באותה ירושה נפלאה. התורה וקיומה היא אמונה. השם יתברך נתן לנו עם התורה את היכולת לדעת אותו, ולקיים את רצונו בעולם. לכל יהודי יש חלק בקיום התורה. ובאותה שעה בה עושה אדם את חשבון נפשו המעוות קמעה, שמוביל אותו אל המסקנה של 'לא עשיתי כלום', באותה שעה ממש עטור הוא מן הסתם בכמה חבילות של מצוות.
 
בדיוק משום כך, לא יכולנו אז במסע במדבר, לגשת מתוך דיונות החול ישר אל מרגלות ההר. את התורה קיבלנו רק אחרי מ"ט ימים של היטהרות. ספרנו ומנינו ימים ושבועות. הסרנו מעל נפשותינו דעות קדומות, מסכים ומחיצות של הסכמות ודמיונות. ורק אחרי ככלות ימי הטוהר, יכולנו לגשת אל ההר ולקבל תורה.