הפנים

החיים לא מפסיקים, אתם יודעים. אז כשגדלתי קצת, הרגשתי – כך היה נראה לי – שאני משתלב יפה בחיים החברתיים. הציונים היו טובים, הייתי בנבחרת כדורסל של בית הספר והייתי ילד 'מקובל' בחברה.
 
ללא ספק, נראה היה שאני אדם שמח, כי זה מה שהחבר'ה מהתיכון כתבו בספר מחזור.
 
אבל האמת היא שהרגשתי רחוק מאוד משמחה אמיתית, מקשרים אמיתיים. 'מרחתי' חיוך על הפנים – אבל האני האמיתי שלי פשוט התחבא. זה מה שאמרה לי התרפיסטית בפגישות – שאני מומחה בלהתחבא מעצמי כך שאף אחד לא יכול לדעת מי אני באמת, אפילו היא.
 
מה גורם לאדם לחיות בבידוד מכאיב כזה ולא ליהנות מלחלוק את מה שעובר עליו עם מישהו נוסף? התרפיסטית אמרה לי שיש לי פחד מדחייה. אני פשוט מפחד שאנשים ידחו אותי. היא גם אמרה לי שיש לי צורך פתולוגי להאדיר את היכולות 'הנחשקות' שלי כדי שהן יסתירו את מי שאני, ושהחברים שלי לא יראו רק את החלקים האחרים שבי.
 
שנים לקח לי להבין שאולי זה לא העניין – למצוא בצורה אובססיבית את 'אני האמיתי' שלי, אלא שאז התרפיסטית אמרה לי שכדאי לי להתחתן וכמה שיותר מהר.
 
וכשמצאתי את אשתי, מצאתי את עצמי.
 
רק תוך כדי חיי הנישואין בורא עולם הוציא ממני את הפחדים והחששות שמא אהיה יצור דחוי. הוא גם לימד אותי איך להרגיש אהבה לעצמי ולדעת לקבל את עצמי. נראה לי שזו הסיבה שהתורה מורה לנו להקים בית עוד בהיותנו אנשים צעירים…
 
אבל למה התורה מתכוונת כשהיא אומרת לנו "ואברהם היה אחד"?
 
האם זה אומר שלא היו לו חברים פרט לאלה שהוא קירב לבורא עולם ביחד עם שרה אשתו? או, שאברהם היה אחד עם הבורא?
 
חשבתי רבות על איך בכלל אברהם אבינו היה יכול להיות קרוב לאשתו – שרה אימנו, אם הוא תמיד עם הבורא?
 
פרט למצוות "פרו ורבו", מהי המטרה האמיתית של להתחתן אם אדם צריך להיות עם הבורא? האם הזמן החשוב והניכר שאני מקדיש לקשר ביני לבין אשתי לא לוקח את הזמן שאני צריך להקדיש להתקרבות לבורא עולם?
 
לא.
 
חז"ל אומרים שאין דרך טובה יותר להתקרב לבורא עולם בעולם מחיי נישואין. חז"ל נהגו לכנות את הנשים שלהם 'שכינה' (השכינה הקדושה) המיוחסת לנוכחותו הקדושה של בורא עולם. לכן עבור הגבר, הבורא שוכן אצל אשתו.
 
לא פעם, אחרי שאשתו נפטרה, רבי אריה לוין היה נכנס למונית וכשהנהג היה שואל לאן לנסוע, איפה הבית שלו, הצדיק היה אומר לו כי מכיוון שאשתו נפטרה כבר אין לו בית, אלא רק מקום לחיות בו…
 
לפני שהתחתנתי, חשבתי שמשהו לא בסדר איתי מכיוון שלא היה לי שום קשר עמוק ומשמעותי עם שום אדם. על פי אבחוני התרפיסטית שפגשתי היה חסר לי משהו. מה? כהגדרתה: 'עומק'. זה מה שהוביל אותנו לחפש במפגשים רבים את ה'עומק' ואת 'אני האמיתי' שלי.
 
אבל בזכות חיי הנישואין, ולא בגלל התרפיסטית, מצאתי את העומק ואת אני באמת. בזכות חיי הנישואין, ולא בגלל התרפיסטית, נגאלתי מהבידוד הרגשי ממנו סבלתי, מהביישנות והרגשת חוסר הביטחון.
 
בורא עולם נותן כוחות מיוחדים להשלים את האדם בקשר הזוגי שלו, משהו שאדם לעולם לא ימצא בשום מקום.
 
לפני שהתחתנתי הייתי רחוק מלהיות מאושר ושמח באמת, הרי 'מרחתי' חיוך על הפנים כדי שכולם יראו ויגידו שאני שמח.
 
את העומק, את אני, מצאתי לא מהסיבות שהתרפיסטית שלי דיברה עליהן בניסוח מתנשא.
 
לא הייתי מבודד בגלל פגם כלשהו באישיות שלי. הייתי מבודד משום שזו המציאות של אדם שעדיין לא התחתן. חסר לו חלק מעצמו. יש לו 'פנים' בדיוק כמו לכולם, אבל הנשמה שלו בוכה, צועקת ומתחננת לשלמות שלה, ל'בית', למקום לשכון בו בעולם הזה.
 
אם התרפיסטית הייתה יודעת היא הייתה מגיעה למסקנה אחרת, בודאי לא לזו למסקנה שאני מחביא את עצמי, את אני. כי האמת היא שלא היה לי אני אמיתי בכלל, אז איך אפשר להחביא את מה שאין לך? גם לא היה פה שום דבר פתולוגי, אלא רק המציאות של כל רווק או רווקה איתה הם מתמודדים.
 
שנים לקח לי להבין את זה, אבל בעזרתו של הבורא התגברתי על מה שחשבתי שאני, על כל מה שהאמנתי על עצמי, בטעות כמובן, ועל מה שלמדתי בטיפולים.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום במשך 32 שנים. ד"ר בלן הוא חסיד ברסלב שאת רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א. אתם מוזמנים לבקר בבלוג החדש של ד"ר בלן.