רק עמוד האמונה ינצח

בזמנים כאלה קשה יותר לחיות
במציאות של חיים ללא אמונה,
אין במה לאחוז והסיבות והנסיבות
אינן מובנות. האויב מחייב אותנו
לבחור צד. לברר את זהותנו.
 
 
בימים הלא קלים שחווינו הרגשנו שוב, כולנו, את האיום השב והמתעורר ממנוחתו הרגעית. הטילים כבר לא רק מנת חלקם של תושבי הדרום. גם בגוש דן ואף באזור ירושלים הרגשנו את רוע הגזירה. לשמע האזעקות שברקע התגנבה לתוכנו תחושת חרדה ובהלה, ובעיקר, הרבה מאוד בלבול.
 
על פניהם של עוברי האורח ברחוב התל אביבי ניכר הבלבול בצורה ברורה. האיום הממשי על חיינו מאלץ אותנו לנתח את המציאות. התקשורת מספקת בליל של אינפורמציה ומשקיטה את המחשבות. עודף הידע, הדעות והתמונות, שממלאים את המוח אינו מסביר או משקיט את הדעת אלא רק גורם לתחושה שאנו יודעים המון אבל לא מסוגלים באמת להבין את המציאות, או להחליט באיזה קו של פעולה אנחנו רוצים לתמוך. ברוב המקרים הצפייה בערוצי החדשות רק מדכאת את המחשבה העצמאית.
 
פחד. המון פחד ובהלה מסביב ליוו אותנו בימים מוכי טילים. אימהות ששולחות את ילדיהן ללימודים מתקשרות שוב ושוב למסגרות לברר לשלומם. כל יציאה מהבית נשקלת על פי המרחק מהמרחב המוגן הקרוב. חשש אמיתי להתגברות הלוחמה ולמציאות בה אנו עלולים לשהות בתוך המקלטים הרבה מאוד זמן.
 
האינסטינקט הראשוני הוא לרצות שזה יפסיק. לא משנה איך ובאיזה מחיר – רק תגרמו לזה להיפסק, ועכשיו. אף אחד מאיתנו לא מוכן לחיות במצב כזה. לכן, ברחוב התל אביבי הדיבור הגורף בימים אלה, בעיקר ממכריי, הוא שהדבר הנכון לעשות הוא להרגיע את המצב ולא להיכנס למלחמה קשה ומיותרת.
 
בזמנים כאלה קשה יותר לחיות במציאות של חיים ללא אמונה, שיש בורא לעולם ושהוא מכוון את הדברים לטובה. אין במה לאחוז והסיבות והנסיבות אינן מובנות.
 
האויב שמאיים עלינו מחייב אותנו לבחור צד, לברר את זהותנו.
 
למעלה מאלף טילים נשלחו לעברה של ארץ ישראל, וברוך השם מעט אזרחים נפגעו (הכל יחסי, כמובן, והלוואי ואף אחד לא היה נפגע). יש פגיעות ברכוש, במבנים, במכוניות ובאוטובוסים, גם כמות ההרוגים אצלנו הייתה קטנה, תודה לא-ל והלוואי ואף אחד לא היה מקפח את חייו. הנתונים הללו בלתי נתפסים ואפשר לקרוא להם בעגה שלנו – נסי ניסים.
 
לפעמים, אני מדמיינת את בורא עולם יושב ומשחק שחמט מול עצמו. הוא מזיז את החיילים שלו מצד אל צד, אבל למזלנו הגדול הוא יושב בצד שלנו. הוא רק לטובתנו במשחק הזה וכדאי לתת על כך את הדעת.
 
בימי קדם כשקמו עלינו עמים להכותנו, היה המלך פונה אל הכהן הגדול. הכהן היה שואל את אלוקים האם לצאת למלחמה ועל פי האורים והתומים – אבני החושן שהיו על הכוהן ועל פיהן אפשר היה לדעת מה לפעול וכיצד. כשאתה יודע בוודאות שיצאת למלחמת רשות, שהשם איתך ועומד מאחוריך, השאלה הנותרת היא רק כיצד לפעול. היו דרכים שונות להילחם מול כל עם ועם, והמלך החכם היה צריך לנהוג בכל פעם בצורת לחימה שונה. פעם ביקש שלוש מאות עורלות של פלשתים וקיבל אלף. פעם הרג את הגברים והנשים והשאיר את הילדים והזקנים. באחרת חיסל את כולם עד האחרון שבהם, ובפעם הבאה כלל לא יצא למלחמה כי קיבל את כניעתו של העם.
 
כשיוצאים להילחם מלחמת מצווה, כזאת שאתה מצווה להגן על עצמך מול עם אחר שבא להכותך, עלינו לדעת שהלחימה היא לשם מצווה, זוהי הגנה בסיסית למען שלומנו. במקרה כזה, עלינו לכבוש את מידת הרחמים מכיוון שהיא כי מפריעה לנו להגשים את המטרה.
 
התורה מלמדת אותנו שיש מקרים שבהם חייבים לכבוש את מידת הרחמים כדי לעשות את ציווי השם כמו במקרה של אברהם אבינו כשיצא לעקוד את בנו ובשביל לבצע את המשימה היה חייב לנהוג כך.
 
לנו הנשים יש נשק אחר מזה של הגברים ותפקידינו במערכה הוא שונה. אנחנו מצידינו צריכות להילחם עם כוח חזק מאוד שניתן לנו – כוח התפילה.
 
ההמלצה שלי, כדי לעבור את כדי לעבור את הימים הבאים אחרי ש"עמוד ענן" חלף בלי פחד, בהלה ובלבול (כי מי יודע מתי יגיע העמוד הבא…) היא פשוטה: אמונה, אמונה ועוד קצת אמונה.
 
בואו לא ניתן לפחד להשתלט עלינו. לא נהיה מונעים על ידו. נתאמן שוב ושוב על האמונה שלנו כדי להתגבר ונתפלל, נתפלל ועוד פעם נתפלל. בואו ונכבוש רק לזמנים כאלה את מידת הרחמים כדי להתחזק בלחימה ולחזק את כוחותינו בשטח. בואו נעשה את הבירור של מי אנחנו ומול מי אנחנו עומדים, את הבירור האמיתי מבפנים, לא את זה שעושה התקשורת עבורנו ומלעיטה אותנו בדעות שמונעות מכל מיני אינטרסים.
 
אבא שבשמים, אני איתך, מאמינה בך והולכת עם הרצון שלך עד הסוף, כי אני יודעת שאתה רוצה את טובתי המושלמת.
 
תודה אבא'לה, על הכל.