הרפתקאות של פאה

הרפתקאות של פאה זה חלק מהחיים
שלי. כמי שחובשת פאה מגיל חמש!
אני 'סובלת' מכל מיני סימפטומים, כולל
'פיצול אישיות', עד לרגע בו הבנתי מה
אני צריכה בדיוק לעשות.
 
 
לא מזמן קראתי מאמר מעניין המתאר סיפורה של אישה דתייה שסבלה מנשירת שיער איומה, ואיך זה השפיע על התדמית והביטחון העצמי שלה, על נושא השידוכים וכן הלאה. הרבה עובדות הועלו במאמר, למשל, שיש הרבה אנשים בעולם ששותפים לסיטואציה הכואבת הזו. אבל יותר מכל אותי הפליאה העובדה שלא הוזכר שם שום דבר על ההשפעה הנפשית-רוחנית על אדם שסובל מנשירה כזו, ואיך זה משפיע על חייו ועל האמונה שלו.
 
וכאן אני ניגשת לקדמת הבמה ומודה בפניכם: ההתעניינות בנושא נובעת מהעובדה שאני בעצמי סובלת ממצב זהה. אני חובשת פאה לראשי מאז שהייתי ילדה בת חמש!!!
 
זה היה מסע מעניין, כזה שיכול למלא לפחות ספר. בכל אופן, אחסוך מכם את רוב הפרטים 'המעצבנים' ואתמקד בתהליך שעברתי – מחובשת פאה 'לא דתייה' לחובשת פאה 'דתייה', לא כולל בעל (אני לא נשואה). מבלבל, נכון? ותאמינו לי שכן.
 
אדלג במהירות על הילדות, ורק אציין שפעם היו המון כינויים למי שחבש פאה, כי אז יכולת לראות בבירור אם מישהו חובש פאה על הראש, שזה לא השיער האמיתי שלו. אבל אני הייתי ברת מזל – יש לי הורים נפלאים ותומכים, החברה תמיד פרגנה ואף פעם לא כינו אותי בשמות גנאי, אפילו חבר'ה לא יהודים (אני גרה באנגליה) שלמדו איתי בתיכון פרגנו וגילו רגישות למצב.
 
בבגרות, בעבודה ובהמשך החיים – לא נתקלתי במקרים לא נעימים או פוגעניים. ואם מישהו הבחין, למשל בעבודה, שאני חובשת פאה, הוא היה מספיק חכם לשמור על העניין בשקט ולכבד את הפרטיות שלי. בחורים איתם נפגשתי למטרה רצינית בחיים נבהלו מהפאה (כאילו שזה מפחיד…) והקשר הסתיים. יותר טוב, מי צריך בעל כזה?…
 
כשהתחלתי את המסע הרוחני שלי חשבתי שסיימתי עם כל העניין של השיער והנשירה, כל זה יעבור לחלק שנקרא היסטוריה, כי כולם דתיים, ולפחות הפעם אני כבר לא לבד. הפאה היא לא מנת ראשי, אלא של עוד נשים. כמה שטעיתי. לא הבנתי באותו זמן שהכל שייך לתוכנית של בורא עולם, התוכנית שהוא הכין לי לחיים.
 
המפגש המביך והמבלבל הראשון קרה בסלון של רב העוסק בקירוב רחוקים. חברה שלי הציעה לי שידוך פוטנציאלי והרב, שבודאי לא הבחין בפאה שעל ראשי, שאל אותי אם אעדיף לחבוש פאה או לכסות את השיער עם מטפחת כשאתחתן. עכשיו זה מצחיק אותי, אבל באותו זמן הייתי ממש מבולבלת. כי אם אומר כן, יכול להיות שזו לא תהיה האמת. איך אדע אם אחבוש פאה כשהיא כבר על הראש שלי?!? ולמה אני צריכה להיכנס לעניין הזה בכלל? לספר לו? עניינו של מי זה? המוח ניסה לאתר את התשובה הנכונה, אבל הזמן עבר והשתיקה התפרשה בעיני הרב כחוסר ביטחון. מיותר לציין שהשידוך לא יצא לדרך.
 
והיו גם רגעים בהם התחלתי להרגיש שאני סובלת מפיצול אישיות, הנה כמה מהם…
 
המפגש הבא היה עם ילדות קטנות שהיו, לדעתי, קצת יותר מדי אובססיביות לגבי פאות, ואני משום מה הייתי המטרה שלהן. תגידו שאני פרנואידית. לא ידעתי מה לעשות, שום דרך לא הייתה ברורה, כולל זו לישראל, הרגשתי מותקפת על ידי ילדות בנות שמונה שהסקרנות שלהן בכל מה שקשור לשיער שעל ראשי (קרי הפאה) –אמיתי או לא? לא ידעה גבולות. "פיצול האישיות" – החששות, סקרנות הסובבים ועוד, הובילה אותי לסר להזמנות רבות לסעודות שבת במשפחות מסוימות, זה היה מלחיץ.
 
באותו זמן עניין פיצול האישיות שלי גבר והחל לתפוס פיקוד בתוכי. אולי באמת הייתי נשואה ואני רק באמצע חלום רע?!?…
 
עוד מפגשים נרשמו ברזומה של הפאה, הפעם עם אנשים בוגרים יותר. באחד המקרים, אישה אחת במקום העבודה ניגשה אלי, נגעה בשיער 'שלי' ושאלה אם זה אמיתי?! הייתי המומה. רציתי להחטיף לה. במקרים אחרים, 'שגרתיים' יותר, נשים פשוט חיכו לרגע בו יחמיאו לי על הפאה היפה וישאלו איפה קניתי אותה. לרוב, הייתי עונה עם 'אה, אני לא נשואה…' כשכל כוונתי הייתה שהן יבינו את הרמז, אבל הן לא, מה שגרר אותי לשיחה שלא רציתי בכלל להיות חלק ממנה, ובטח לא מהנושא שעלה – השיער/הנשירה שלי. במקרים אחרים שאלו אותי, אחרי שאמרתי שאני לא נשואה, אם אני גרושה או אלמנה… אתם כבר מבינים איך האישיות המפוצלת נכנסת לתמונה, נכון?
 
נראה לי שהעניינים פשוט יוצאים משליטה.
 
באותה תקופה את הפאות היפות שחבשתי קניתי בסוכנות פאות תיאטרליות. הייתה להם מחלקה מיוחדת למכירה פרטית. זו הסוכנות שאני מכירה מאז התחלתי לקנות את הפאות באופן עצמאי, אלא שלאחרונה, באותו זמן, הרגשתי שאני לא מרוצה מהאיכות של הפאה, החלום שלי היה להשיג פאה ממישהי שמכינה אותה. אבל פחדתי להשתנות. לא חשבתי שהן יתאימו לי. אולי זה לא ייצא כמו שאני רוצה?… יותר מכל, איך אני יכולה ללכת למישהי מהקהילה,  הרי רוב הסיכויים שאפגוש מישהי ואז…. האמת תצא לאור (למרות שגיליתי אותה לפני שנים, פשוט לא יכולתי לקבל אותה).
 
רב-תרפיסט אמר לי שאני מגיבה למצב כמו שהגבתי כשהייתי ילדה קטנה, והוא צדק. הייתי מחוסרת עבודה, סחוטה מכל אנרגיות, מנסה להגן על עצמי מהסכנות, וזה לא ממש הלך לי.
 
"לא תצליחי לשנות את האנשים, יעל", הוא אמר לי כששוחחנו. " הם רואים את הפאה, בין אם זה על דרך החיוב או על דרך השלילה, וחושבים שאת אישה נשואה. זה המצב. יום אחד אולי תעשי כנסים ותרצי בפני אנשים על הנושא".
 
"זאת מחשבה צרה", אמרתי (והתכוונתי לדרך בה אנשים חושבים).
 
"את לא צריכה להיכנס לשיחה הזו בכלל. ואם זה קורה, זה רק בגלל שאת פותחת את הנושא לציבור. מה שאת צריכה לעשות הוא פשוט לסגור את הדלתות, לסיים את השיחה בנקודה שזה עולה".
 
והוא נתן לי מספר עצות מעשיות שיישמתי בהצלחה. ופתאום, הרגשתי מלאת עוצמה. במקום ליפול לאחור, גיליתי שאני יכולה להחליט איך השיחה תנוהל, לאן תובל, ועל מה נדבר. יכולתי לומר בפירוש ש'עדיף שנסיים בנקודה זו' בלי צורך להצדיק את עצמי ואת הקיום שלי. באופן די מעניין, התגובות פשוט נעצרו. הפסקתי לברוח ועדיין הרגשתי בשליטה.
 
בתקופה הזו בורא עולם שלח לי את הגואלת הפרטית שלי. סוכנות הפאות שלי איבדה אחת מהפאות שלי. ב'ימים כתיקונם' הייתי נכנסת להיסטריה, מתעצבנת, נעצבת… אבל לא. הגשתי רגועה. זה היה מוזר. אחרי שנתתי מטבעות לצדקה בקופה של רבי מאיר בעל הנס, התקשרו מהסוכנות ואמרו שמצאו את הפאה האבודה. היא הגיעה למקום שאף אחד לא העלה בדעתו שהיא יכולה להימצא בו. בשבילי זה היה מבחן אמונה. אחרי כמה חודשים חברה שלי הגיעה עם פאה חדשה. אהבתי אותה. "בואי, יעל, היום תפגשי את מי שעושה לי את הפאות", אמרה לי. זה היה רגע הגילוי. ידעתי שזה יעבור בסדר. ידעתי שבורא עולם נותן לי מתנה, מתנה שקוראים לה חופש. חופש מכל 'בתי הסוהר' שדווקא בהם מצאתי את הגאולה שלי. ההרגשה הייתה נפלאה ומלאה בביטחון. פתאום, אפילו העלייה לארץ ישראל נראתה לי אפשרית. הרגשתי גמישה. כבר לא כבולה.
 
ועוד משהו לא רגיל קרה. פתאום הייתי שמחה במצב שלי, שאני חובשת פאה, שמחה לומר תודה לאנשים שהחמיאו לי. אז מה אם הם חושבים שאני נשואה? כנראה שאצטרך לחיות עם פיצול אישיות, אחרי הכל. יום אחד זה יקרה. אהיה לבושה בשמלת כלה יפה. החיים שלי קצת מוזרים, אבל אני לומדת לחיות עם הסתירות מכיוון שזה רצון הבורא, ואני מודה לו על זה כל הזמן.