מה הוא יאכל בחג?

שלום לכם, קוראים לי רוני. אני עובד בחברת הייטק במרכז הארץ. אני לא איש דתי, אבל בהחלט מאמין בקב"ה. וברוך השם, השכר שלי, האופציות שלי והתנאים שלי שמים אותי במקום טוב, אפילו טוב מאוד בחיים.
 
אני אוהב את העבודה שלי ואוהב את אשתי וילדיי.
 
אז מה בדיוק יכול להיות רע?
 
זה הכל התחיל בפסח שעבר.
 
עבדנו בחברה על הכנת כמה ארגזים לנזקקים. איזה נזקקים? לא ממש ידענו. זה היה רעיון שהעלתה מנהלת הרווחה של הארגון, וזה נשמע טוב. הביאו מצרכים, והתחלנו להכניס אותם לארגזים. היו הרבה צחוקים והרגשה טובה, אתם יודעים, כמו לפני כל חג גדול.
 
הטלפון צלצל וצלצל, ובגלל כל ההמולה, איש לא ענה.
 
לא יודע מה גרם לי לענות, אבל הרמתי את השפופרת.
 
על הקו השני שמעתי נשימות מהוססות. זו הייתה אישה, לא ממש מבוגרת. אולי בת 40. היא הציגה את עצמה בנימוס ואמרה לי "תוכל לעזור לי עם קצת אוכל לחג? שמעתי שאתם אנשים מקסימים ומכינים ארגז מצרכים".
 
אני התמהמהתי עם התשובה, פשוט כי לא ציפיתי לזה. היא כנראה חשבה שאני נעלב.
 
"סליחה על החוצפה, אבל כשיש ילדים רעבים, מאבדים את הבושה".
 
"אמרת שיש לך ילדים רעבים?!" הזדעזעתי. 
 
לפעמים שומעים את זה מכלי התקשורת. קו העוני עלה, ילדים רעבים.  אבל אני בחיים לא חשבתי שיש באמת בישראל ילד רעב. לא כולם אוכלים סטייקים, אבל להיות רעב זה משהו שנשמע לי כמו הגזמה פראית. 
 
ואז האישה – מטעמי צנעת הפרט נקרא לה "מיכל", סיפרה לי את סיפורה: היא חיה בטבריה, לבד, עם ארבעה ילדים, שניים מהם סובלים מפיגור שכלי. גרושה מבעל שנהג לשתות לשוכרה ולהכות אותה. חיה מקצבה של המדינה וממה שהיא מצליחה לקבל בעבודה שלה בתור מנקה. ובכל פעם, נשאר לה יותר מדי חודש בסוף הכסף. וכשהורה לא יכול להעניק לילדים שלו, זה קורע אותו מבפנים.
 
אין דבר שאני לא אעשה בשביל הילדים שלי ובשביל המשפחה שלי. מה יותר חשוב מזה?
 
פתאום הסטטיסטיקה הפכה לאמיתית. היא הציעה לבוא לקחת את הארגז. שאלתי אותה איך היא תגיע – והיא ענתה – באוטובוס. נדהמתי. "את תיסעי חצי יום באוטובוס למרכז הארץ וחזרה בשביל ארגז מצרכים בשווי 700 שקל?"
 
היא לא הבינה את השאלה. בשבילה זה שכר של כמעט שבוע עבודה.
 
פתאום הבנתי את הפרופורציות שלי ושלה.
 
היא עוברת ליד בתי קפה ומתבוננת בפליאה באנשים ששותים כוס קפה ב-11 שקל ולא מבינה איך הם יכולים להרשות לעצמם, ואני מקבל את זה כמובן מאליו שיש לי מכונת קפה משוכללת במשרד, ומתלונן שאין מספיק מגוון של מסעדות בטווח הליכה מהמשרד שלי ושחופשת הסקי שלי הייתה קצרה מדי. 
 
זה היה הרגע שהבנתי באיזו בועה אני חי. 
 
יש ילדים רעבים בישראל. ילדים שמחטטים בפחי האשפה כדי למצוא אוכל.

אולי אין מיליונים, אבל בשבילי, בתור ישראלי – גם אלף ילדים זה יותר מדי.
 
ויש להם הורים, וגם ההורים שלהם רעבים.
 
והם מתביישים לבקש עזרה.
 
אבל הם לא צריכים להתבייש – אנחנו אלו שצריכים להתבייש.
 
אני התביישתי, אבל לא להרבה זמן.
 
מאז ועד היום – בכל חודש, אני לוקח את שני ילדיי ואת אשתי, ואנחנו עושים נסיעה לטבריה. למה? אנחנו מזמינים את מיכל היקרה ואת ארבעת ילדיה לארוחת מלכים במסעדת דגים או בשרים, תלוי מה מתחשק להם.
 
והם אוכלים כיד המלך.
 
ואז אנחנו מחזירים אותם הביתה, ואני מעלה להם שני ארגזים מלאים בכל טוב: פסטה, אורז, פירות יבשים, סוכר, מלח, חלב עמיד, ירקות, פירות. הילדים שלי אוהבים להביא איתם כל מיני צעצועים במתנה, הם מסבירים לי שזה נורא חשוב שלילד יהיו צעצועים שהוא אוהב ומתגאה בהם. שלא יביט בקנאה בילדים אחרים.
 
ואני מוקסם מזה שבכלל אכפת להם.
 
ובסוף, בלי שאף אחד רואה, אני נותן למיכל חיבוק ועוד 1,000 שקל במזומן. שיהיה.
 
ותמיד, כשהיא לוקחת את הדברים והכסף בהתרגשות, תמיד יש לי דמעות בעיניים.
 
ואז אני מביט על הילדים שלי, והם מחייכים.

ואני יודע שיותר מכל דבר אחר שאעשה כדי לחנך אותם – זה הדבר שהם יזכרו לכל חייהם. שצריך לעזור לנזקקים. כל אחד, כפי יכולתו.

ואולי, יום אחד מתישהו, כשאני אהיה זקן וחלש, אני יודע שהילדים שלי לא ישליכו אותי באיזה מוסד עלוב. הם ידאגו לי, כמו שאני דאגתי לאישה המקסימה וחסרת המזל הזו.
 
זהו מסר חשוב להעביר למי שאפשר: אפשר לעזור.
 
במקום עוד קופסת סיגריות, עוד כוס קפה או עוד איזה קשקוש שאנחנו קונים לעצמנו, אפשר לתת את זה לנזקקים. ואם אנחנו לא מכירים כאלו באופן אישי – תמצאו את הדרך לתרום להם, דרך ארגוני צדקה שונים. ושהשם ימשיך וייתן לכם את הזכות הזאת לתת ולתרום, כי אין זכות גדולה מזו – להציל עוד נפש בישראל.
 
אז אם לא אכפת לכם מאנשים אחרים, או שאתם עסוקים בבעיות שלכם – זו זכותכם. תתעלמו.
 
אבל אם חשוב לכם, שתפו את הסיפור הזה עם חברים ומשפחה. לכו תדעו במי זה ייגע, לכו תדעו למי זה יעניק השראה, לכו תדעו מי יחליט שגם הוא רוצה להציל עוד נפש בישראל.
 
רוצים להיות שותפים לחסד הכי גדול שישנו, להציל נפש בישראל? התקשרו עוד היום: 02-5323339. לכו תדעו כמה אנשים תשמחו בהקלקת עכבר או שיחת טלפון אחת.