רגל על הברקס

לא יודעת איך זה קרה, כי לפני שהספקתי להבין איך ולמה ואיפה הייתה הרגל שעל הברקס, שמעתי פתאום את הבום... סאני לוי על הדוושה הכי נצרכת בחיים.

4 דק' קריאה

סאני לוי

פורסם בתאריך 17.03.21

ישבתי ברכב, הרמזור אדום, אנחנו בדרך לקניון. חיכיתי בקוצר רוח לעבור אותו ומשם להיכנס לחניית הקניון. כמובן שזה לא יקרה מהר, טור המכוניות המפוארות שחיכו לפניי היה ארוך. לצדי, בתי הגדולה. שתינו במסע קניות אחרונות לפני הנסיעה לישראל הקרבה (אנחנו גרים בארצות הברית).

 

תחושת הסנדוויץ' בין רכבים מפוארים גם תרמה לאווירה. הרכב הגדול והמגושם שלי לא בדיוק התאים לתפאורה המגונדרת הזו, אבל שם היינו – אנחנו והם, זזים לאט לאט.

 

בכל אופן, אחרי זמן ממושך של התקדמות איטית ולחיצה על הברקס, דבר שחזר על עצמו שוב ושוב, גרמו לי בשלב מסוים להשתעמם, להרגיש עייפה, לרצות לחזור הביתה. כדי להעביר את הזמן, חשבתי על הדברים שאנחנו צריכות לקנות. ובמקביל, הסתכלתי קצת על הדברים שכבר קנינו ושמחתי שלא נשארו לנו הרבה. אני חושבת שהייתי ממש שקועה בפריטים האלה, כי לפני שהספקתי להבין איך כמה ומדוע וכנראה גם בלי לתת את הדעת על הרגל שעל הברקס, שמעתי פתאום את הבום. הרכב הענק שלי התנגש ברכב שלפנינו. כן שם, בכניסה לקניון המפואר, עם טור המכוניות המפוארות לא פחות, קדמת הרכב שלי בחלק האחורי של הרכב השחור והמבריק, החדש… ב.מ.וו נוצצת.

 

"אוי לא!!!! אני לא מאמינה שזה קרה לי!" אמרתי.

 

הייתי כל כך מבולבלת שאפילו לא הבנתי איך זה בכלל קרה. בדרך כלל אני ערנית וממוקדת. תהיתי אם תקפה אותי איזו מחלה שתסביר את אובדן השליטה הפתאומי שלי… הייתה לי בדיוק דקה לחשוב על זה. הרמזור התחלף לירוק והב.מ.וו ואני נסענו עד שמצאנו מקום לעצור כדי לראות מה קרה.

 

האמת, בהתחלה קצת חששתי, במיוחד כשמהרכב השחור הנוצץ הזה יצאה אישה מאוד מגונדרת, מאוד מפחידה, מאוד רצינית עם פנים של מאמא עצבנית. היא לא נראתה כמו האמא הטיפוסית והידידותית לסביבה. לא, השיער שלה היה מסודר עד לשערה האחרונה שבו מעין מקשה אחת על הראש, אודם בוהק ומשקפי שמש שחורות. נשמתי עמוק כשהיא החלה להתקרב לרכב שלי.

 

מאמרים נוספים בנושא:

ניצחון בטוח, לא הפסד

היום הכי טוב בעולם

לעשות מהלימון לימונדה

מתנות קטנות

בוקר לא רע, אחרי הכל

הכל מתנה

חלב ועוגיות

הכובע של מירי

זמן להתרחב

לקפוץ לאש!

פקק תנועה

 

"הרכב הזה נמצא על הכביש רק שבועיים!" היא פתחה את תסריט התרעומת שלה. "אם נגרם נזק, בעלי י-ה-ר-ו-ג אותי!!!!"

 

נפלא, מכל האנשים בעולם דווקא בה התנגשתי…

 

יצאתי מהרכב עם אגרופים קמוצים למקרה שהיא תתקוף, כי כמו שהיא נראתה זה לא אמור היה להיגמר נעים… חיכיתי לאגרטל שיישלף מתא המטען שלה ויעוף לכיוון הראש שלי…

 

"אני כל כך מצטערת" אמרתי בכנות, "זה ממש לא היה בכוונה".

 

"מצטערת שמצטערת" היא נשפה בזעם, "הרכב הזה חדש, את מבינה?!?"

 

ההתנגשות הייתה בחלק האחורי, בפגוש. הייתי כל כך עצבנית עד שאפילו פחדתי להסתכל עליו. לרכב הענק שלי יש הרבה כוח ומגיני פגוש מקדימה ומאחורה שעושים לו אופי מיוחד ואגרסיבי משולב בקסם שכזה (ככה אני מגדירה אותו). המכונית הנוצצת הקטנה שלה גרמה לי להרגיש כאילו שור ענק נכנס לחנות חרסינה…

 

תודה לא-ל, שום דבר לא קרה לרכב שלה, אפילו לא שריטה. נשמתי לרווחה. חשבתי לעצמי, שהנה עכשיו הסאגה הזו הסתיימה וכל אחת מאיתנו תיסע לדרכה, אבל היא המשיכה לבדוק שוב ושוב, מעבירה אצבעות, מנקה, משפשפת, מחפשת בנרות. "רק למקרה" היא הסבירה.

 

שום שריטה או פגיעה לא נמצאו על הפגוש היוקרתי. הכל נראה במקום, מושלם ויפה. אבל היא המשיכה לבדוק שוב ושוב. הייתי המומה, אבל היא הוציאה מהרכב זכוכית מגדלת!!! ובחנה את הפגוש מקרוב ובהגדלה, "רק כדי שאהיה בטוחה שהכל בסדר" אמרה לי. אפילו ליקקה את האצבע שלה והעבירה אותה על הפגוש כדי לוודא שהיא לא פספסה איזו שריטה בלתי נראית לעין. אפילו בדקה במקומות שהרכב שלי בכלל לא פגע.

 

אחרי שבחנו ובדקנו את הרכב, היא הסכימה איתי שאכן לא קרה שום דבר. נשמתי לרווחה. חשבתי לעצמי, שוב, שהסאגה הזו מסתיימת וכל אחת מאיתנו נוסעת לדרכה, אבל לא! "אני צריכה את פרטי הביטוח שלך, הרישיון ומספר הטלפון שלך, רק למקרה שבעלי יבדוק את הרכב ואולי ימצא משהו כשאגיע הביתה".

 

"אבל שום דבר לא קרה, הכל בסדר עם הרכב שלך" אמרתי, "אין שום נזק או סימן לנזק", הרגשתי שאני כבר מתחילה לאבד את הסבלנות שלי.

 

נתתי לה את הפרטים שביקשה, התנצלתי שוב על חוסר הטעות שעשיתי. והיא, בלב בכלל לא שלם אמרה, "דברים כאלה קורים", נכנסה לב.מ.וו השחורה שלה ונסעה.

 

חזרתי לרכב. הבת שלי ירתה עלי צרור של שאלות. היא רצתה לדבר על האישה הזו, על הבעל המפחיד שלה, ומה יקרה אם איכשהו הוא ימצא איזו שריטה קטנה על הרכב כשהיא תחזור הביתה.

 

אבל לפני שעניתי לה, החלטתי לעשות משהו אחר. פשוט, במשך דקה הודיתי לבורא עולם על מה שקרה. הרצתי את הסצנה הזו שוב בראש שלי והתבוננתי מנקודת מבט של סטודנט שבוחן ממצא מקרוב ומחפש את המשמעות והתוצאות הנדרשות. אחרי כמה דקות הרגשתי שהשם האיר את ליבי וראשי למשהו מאוד פשוט אך חשוב.

 

מוכנים?

 

ובכן, פעמים רבות בחיים (אם לא כל הזמן) אנחנו חייבים לוודא שהרגל שלנו תהיה על דוושת הברקס!

 

כן. כי כשהרגל על הברקס אנחנו יכולים למנוע מעצמנו מצבים בהם אנו עושים, אומרים או אפילו חושבים דברים שאחר כך נתחרט עליהם, דברים שיגרמו נזק לנו ולסובבים אותנו. רגל על הברקס משמעה – לתרגל עבודה על השליטה העצמית שלנו בלשמור על הפה סגור כשאנחנו מתפתים לומר משהו פוגעני ומעליב. היא גם יכולה לעזור לנו להימנע מפרצוף חמוץ למישהו שאנחנו אוהבים רק בגלל שהוא עצבן אותנו קצת. היא גם יכולה לאפשר לנו קצת מקום בראש ולסלק דאגות, כעס, קנאה והלקאה עצמית.

 

הפנמתי את המסר הנפלא הזה והחלטתי ליישם אותו. במקום לענות לבת שלי עם תשובות שליליות על הגישה השלילית של האישה הזו, הורדתי מחיצות מול הפיתוי לעשות את זה, והסברתי את העניין ממקום חיובי.

 

"שום דבר לא קורה בלי שהשם רוצה שזה יקרה" פתחתי את דבריי. "וגם אם זה נראה כמו טעות וחוסר אחריות מהצד שלי, עם האישה הזו שכמעט הכניסה אותי לבעיה רצינית, התקרית הזו היא דין משמים בגלל סיבה מסוימת, מה שאומר שהכל לטובה. בואי רק נודה לבורא עולם שלא קרה שום נזק לאף אחת מאיתנו בגוף! ותודה לא-ל ששני הרכבים לא ניזוקו! תודה לא-ל שלא הייתה התערבות של המשטרה! תודה לא-ל שזה לא היה בעלה שנהג ברכב! ותודה לא-ל שכל העניין הזה קרה לכתחילה כי הוא רק לטובה והייתי צריכה אותו!"

 

להישאר בטוחים מבחינה רוחנית, לזכות לקשרים בריאים ולא לפגוע בסובבים אותנו – הם מהדברים שמצריכים הרבה מאוד השקעה וזמן מאיתנו. אבל לפעמים, המאמצים שנדרשים לא תמיד באים ממקום של תענוג, הם יכולים להיות עם תזכורת שצריך להשאיר את הרגל על הברקס.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה